בשנת 1978 יצר ורדן עם דב שטוייר כצלם ועורך את "ג'ון ברליקורן חייב למות", קליפ ב-8 מ"מ "סופר" לשיר של להקת "טראפיק" במסגרת חוג קולנוע לנוער של בית רוטשילד וסינמטק חיפה בהדרכת קהת פינקל . לאחר מכן, בשנת 1980, יצרו השניים את הסרט "החדר" על פי סיפור של או. הנרי. בשנת 1984, במהלך שירותם הצבאי הם יצרו את "פקודת קרב" בכיכובם של גדי פור ודורית ניתאי על מפקד צבא שמשתגע במהלך קרב. הסרט, ב-8 מ"מ סופר צולם על ידי ערן רובינפלד בחורבות נבי רובין בפלמחים.

בין השנים 1986-1989 למד ורדן תיאוריה של הקולנוע מפי פרופ' ברברה לימינג מחברת הביוגרפיה של אורסון וולס, עבד כעוזר מפיק בסדרת הטלוויזיה "אורחות חיים של העשירים והמפורסמים" וכעוזר מנהל הפקה ב"מלך ניו-יורק".

בשנת 1993 חבר ורדן לבמאי דניאל אמית ולמוסיקאי שמעון לב-טהור להפקת הסרט "ריקוד החיים". הסרט צולם במצלמת סוני פי די, שילוב חדשני של הקלטת תמונה אנאלוגית והקלטת צליל דיגיטאלית. 200 שעות חומר הגלם שצולמו ביפן, תאילנד והודו, מוינו לעריכה ראשונה ושנייה על ידי אמית והעורך דרור בכר. עריכת הסרט נעצרה וחודשה מספר פעמים.

במקביל לקידום עריכת "ריקוד החיים" עבד ורדן כעוזר ארט בהפקות טלוויזיה: "חרצופים","כסף קטלני", "סיבת המוות-רצח" ובסרטי קולנוע "צומת וולקן" (מעצב אומנותי: יואל הרצברבג) ו"קדוש" (מעצב אומנותי: מיגל מרקין).

בשנת 1999 מביים ורדן את "כאב מדומה"  סרט תיעודי, 33 דק'' העוקב אחר מסע פנסיונרים ילידי הארץ שהוריהם נמלטו מאירופה לישראל והשאירו משפחתם מאחורה. הסרט, שצולם על ידי אלי אביר, בעריכתו של עזרא גלוזמן ובהפקת נימרוד בן יעקב ואלי אביר הוקרן בסינמטק ירושלים במסגרת הקרנות "סרטי שואה".

בשנת 2002-3 צילם וביים  ורדן את עבודת הוידיאו "הגנרל זיני חוזר" בעריכת עזרא גלוזמן ויונתן "יונץ" צור על האינתיפאדה השנייה. בהשפעתו של הרון פארוקי,המשיך ורדן לנסות לחפש את נקודת המבט האישית בזיקה למעשה הפוליטי, מערבב דימויים ופעולות ממשיות עם סמלים. להבדיל מפארוקי  ויתר ורדן על הביקורתיות. ההצפה בדימויים והעיסוק בסמלים מתעל את מתח ההתנגדות לבהייה רפויה, מצב סביל, נוח ומוכר. בשנת 2005 מצלם ומביים ורדן עם העורך אלי חמו ז"ל את עבודת הוידיאו "גוש קטיף אני נשבע" על פינוי הישוב היהודי בעזה ב-2005. שעוקבת במשך חודשיים אחר הניסיונות לעצור את הפינוי, פינוי הישובים ויישובם הזמני של המפונים בבית מלון בירושלים בשנת 2006, במהלך מלחמת לבנון השנייה יוצר ורדן עבודת וידאו בשם  "שכר הולם" עם העורך עזרא גלוזמן. בעבודה זאת שבה לראשונה הוא משתמש ורק בחומרי גלם ששודרו באמצעי התקשורת הוא בדק על עצמו את המצב פסיכולוגי של נרקיסיזם שמתרחש אצל הצופה במצב קיצון מעמדה מוגנת.  המסך מייצר מצב בו הגוף המתועד ביצירות מקרין את דימויו של המבצע במיידיות של ראי. ה"היזון חוזר" שנוצר מהשתקפותו של המדיום מוחק את הפער בין ה"אני" ל"אחר" ומאפשר את מחיקתו. מזעור אמצעי הצילום מאפשר תמונות נעות בעת הלחימה. כלי התקשורת משמשים כמתווכים לצופה את פעילות צבאו שלו. ב"אפלת הקרב" ומול הצפת הנתונים יכול הצופה/שחקן לעזור בטיווח המטרה. כישראלי, הצופה הוא המנצח בקרב. הוא וצבאו ממיטים חורבן על האויב. הניסיון להצביע על הפער שבין אובייקט לסובייקט נועד רק לצורכי תעמולה פנימית וצידוק עצמי שדרוש להיטיב ההשמדה. המוסיקה ב"שכר הולם"- עיבודו של המאייר והמוסיקאי מאזן קרבג'י , לשיר "ליל מלא כוכבים" של דון מקלין- מטפס מעל חומת רעש ההפצצות  של מטוסי חיל האוויר הישראלי.

ב-2007 צילם וביים ורדן את "כשעצם נופל לאדמה" בעריכת אלי חמו. עבודת הוידיאו, לימוד טקסט במקצוע הפיסיקה בשיטת השינון בעל פה, כלימוד התורה ב"חדר", צולם בקרב בעלי הבית בכפר מנדרם, גואה  בו התגוררו הוא ומשפחתו ששה חודשים בשנה. העבודה הוצגה כחלק ממיצג בתערוכת "ניסוי כלים" בהזמנת האוצרת מורן שוב.

ב- 2008 ביים ורדן  את "טינג טונג קליפ" עם  אטמו קייטן  (צילום ועריכה) על יצרן המטקות העיוור משה דגן, יצרן המטקות הראשון בישראל. ב-2011 הוא מפיק את "גמלאות" במסגרת פרויקט 48 שעות הישראלי. הסרט  בבימויו של אריק רנג'יט זלדין (עריכה: איתי מיתר, צילום: יותם שיאון, מוסיקה: טל ירדני  ובכיכובם של אריק זילברמן, נטלי פרץ וקרן חרותי) הפך ל"קאלט" בעקבות העובדה ש"משפט החובה", נאמר שלוש פעמים בהזדמנויות ובצורות שונות, אף לא אחת מהן כנדרש על פי תנאי התחרות.