ממלכתי חג; פרק ב

לא חג ולא ממלכתי סתם חולה. לדייק: עדיין [ששה שבועות] משתעל. התערוכה היתה תירוץ מצוין לאי הפסקת עישון. במקביל התבוננתי על חוסר הרצון שלי לקחת תרופות אנטיביוטיות וכד'. אפילו את שקית סוכריות מציצה שאמא נתנה איבדתי אחרי אחרי יומיים. כשתערוכה נגמרה כבר לא ישנתי בלילה משיעולים. זה היה מוגזם והפסקתי לעשרה ימים. במקום עישון לקחתי טיפות או סתם הייתי סאחי. פחות אוהב את ההשפעה של THC דרך הבטן [בדרך כלל אין מכת הפתעה אלא כבידה הדרגתית] ולגילוי הסאחינסס יש א- השפעה ממכרת ב- הזדקפות האגו על ההפסקה. לפני כיפור, אחרי משמרת ערב ולילה בהוסטל בלי שממש התכוונתי חזרתי לעשן. ברור שזה הפך את כיפור ליופי טופי. ואז חזר הפאקנשיעול. נו מה? היום הכרחתי עצמי שוב להפסיק אבל בלי להיפטר מהחומר. בוא נראה כמה ילד גדול אני. אתמול התחלתי לקחת את אנטיביוטיקה שלקחתי מאמא. לא הקשבתי לשטויות שלי ולוקח פעמיים ביום בלי להתחכם. בינתיים. ההתנגדות לטפל בשיעול אופיינית ובהלימה לשאר ההתנגדויות ודחיות בהיבטים אחרים של החיים. במובן הזה היא משעממת. המובן שההתנגדות הספציפית הזאת מרתקת היא שמעבר להרס עצמי יש הרס קונקרטי מענג מלווה בתהליך חשיבה של תלמיד במגמת ביולוגיה ופסיכולוגיה במקביל. החומר שיוצא מהגוף, הקריסה לשינה, הויתור לעשות דברים מסוימים כי אין כוח וההתעקשות לפעול בכל אופן בעבודה, לא להשתמש במחלה כתירוץ. להמשיך.

ויש עוד השלכות על המצב. אין רצון, צורך ויכולת לכתוב. אם מתעורר הרצון, כתיבתו לאחר הדמיוני מספקת ואין מספיק עודפות להוציא אותה לאור. מדובר על ארבעת הכתיבות [רצף, יומנאי, רבמכר ודוחות ביקור] קריאה תפסה את סיפוק הכתיבה. הרבה קריאה מעט כתיבה. לולא התקלה בסאונד של המחשב שאליו אני מוריד טורנטים אולי הייתי יותר צופה בסדרות סרטים אך מניח שלולא סיפוק הקריאה, הירדמות עם ספר וקוניאק [קניתי קורבזייה, יאללה שיהיה:]

הייתי רוצה לכתוב על הספר של פראנזן אבל לא מסוגל. מה שיצא מעצבן [הנה: כדי לעזור להשהיית חוסר האמון הנחוץ לקבל שלתפקיד מפכ"ל משטרת סנט-לואיס מיסורי דווקא ייבאו את אס. ג'אמו, מפכ"לית משטרת העיר מומבאי לשעבר בחר ג'ונתן פראנזן, הסופר האהוב עלי למקם אותו בתחילת שנות השבעים. בכך שערער את היתכנות הסיפור ונתן להילת היה או לא היה לרחף הוא למעשה מנע להישאב לסיפור שחיתות פוליטית מקומי ותקופתי ובמקום זאת להתעלות מעל קטנוניות זמן-חלל ממש כמו "קשת השער למערב" הסמל של סנט לואיס, שהקבלן מרטין פרבסט, הגיבור השני של הספר, בנה.

"בא לבד" הסיפור הראשון באי-זוגי/רעות אקשטיין בלום תפס. הוא אפילו הצליח לקטוע את רצף הקריאה של "מוות במשפחה" כשהייתי צריך קצת הפסקה ממנו ולתת לעירית צ'אנס להצטרף אלי [ראה פוסט ברשת]. יותר נכון להפחית את הרגשי שהתחלתי בלעדיה. הסיפור הוא על מקסים, חיל בודד משוחרר שעלה לארץ בגיל 15. לא ידוע הרבה עליו גם ואולי בעיקר כי הוא לא מאלו ששותקים לגבי חייהם. מסתירים. ממש כמו מישה שהסתיר שהוא נפגש עם אחיו [מאותו אמא, אב אחר], וקשר השתיקה של אחיו שנאלץ להסתיר משני אחיו הצעירים שיש להם אח חורג גדול [מאותה אמא ואבא מספר 4]. ההפתעה היתה מערכת היחסים שלו עם הגר, נכה מתאונת דרכים. הפתעה במובן שהאיר חסרים שיש להשלים בדמותה של סווטלאנה. אילו מהאיברים הפנימיים פועלים ולגבי הסוגרים, כן/לא ומה מידת השליטה של סווטלאנה. אפילו ירדו לי דמעות משום מה כשזויה מקרון הקפה שכבה בבית חולים ונפטרה לאחר שמקסים הביא את החתולים להיפרד ממנה, ואחרי זה נשארו הוא והגר לישון אצלה בבית במהלך השבעה.

ב. יומנאיצ'ק

1. דוג'ו – ראשון 2.קארבר- כל כיפור, שלוש יציאות של שלוש שעות..בשנה הבאה ארבע 3. ים – פעמיים 4. ספרות עברית] עריק/עילי ראונר, אי-זוגי/רעות אקשטיין-בלום 5. מתורגם – העיר העשרים ושבע/פראנזן, מוות במשפחה/קנאוסגרד 6- בדיוני, אנגלית במקור- לא 7. עיון – לא 8. קומיקס – לא 9. מדיה- לא 10. מדיה ישראלית – לא 11. נגינה- פעמיים 12. רב מכר – מתחיל מחדש את הפרק בגלל שאיבדתי את ההחסן...הספרייה סגורה כל החג, מיום שני. עבדתי יומיים. עוד לא ארגנתי חלופה הולמת לדיסק קונקי ...באסוש

ג. יומנאי רשת

ים פלאטה. בדרך אליו, בירידה של בן גוריון גוזמים עצי הדקל לסכך ועורמים בצד כפות עם תמרים צהובים. ליד כל מכולת וסופר יש עמדת פדיון קורבן. מאט, סקרן להמצאות של הילידים ונעלבי שלא פונים אלי. אחרי הפסקת פראנזן חזרתי לעריק/עילי ראונר. הנה עכשיו זה מגיע. הטראומה, הפצע שממנו הוא בורח. לו הייתי טורח לקרוא את העטיפה קודם הייתי יודע שזה מחכה לי במקום להתעצבן על הילד המפונק שבורח לפריז בכוונה לעורר לי את הדיכאון. עכשיו אני מקנא בו על איך שהוא כותב. למה הוא כותב ככה, למה לא אני. מגיע לו שיזרקו עליו אבנים, יפוצצו לו את המוח המתנסח המשתחצן, מדבר אלי כאילו שנינו התחנכנו לסורבון "אירנה מסתכלת בי מהצד, עכשיו היא אומרת, היא מתחילה לדבר, היא חייבת להבין מה אני מחפש בטקסט הזה, למה הספר של המרקיזה דה סוויניה תופס אותי, למה זה מעסיק אותי כל כך, מה יש בו שהיא לא יכולה להבין. אני מנסה לחשוב, לברור את המילים, אני לא יודע איך לנסח את זה, אני אומר שהיה משהו שם, בשיעור, כשהמורה קראה את הטקסט הזה שהותיר בי חותם....אני לא יודע מה עובר לה בראש, לאירנה היא מנידה בראשה, היא לא מגיבה, היא כבר עוברת נושא, עסוקה בהבלים השגרתיים, היא חושבת בכיוון אחר, מנסה להשכיח ממני את הדבר. היא שואלת אותי על החברים בכיתה....אירנה, אירנה, אני עוצר אותה, הסטודנטים האחרים לא מעניינים אותי – רוח הנעורים שלהם, החיים האינטימיים שלהם, לפעמים נדמה לי שהם באו לפריז כדי להירדם מול העיניים של המורה. אני מנסה להסביר לה שזה לא העניין, אני צריך לדבר איתה על משהו אחר,על ההתאבדות של המשרת הזה, על המשרת הזה של המרקיזה דה סוויניה, הוא הרבה יותר חשוב. היא לא מבינה מה אני רוצה, למה אני חוזר על זה, למה זה מעיק עלי.....היא שוב מסתכלת בי מהצד, עכשיו המבט שלה מרוחק, אני מגמגם, היא כבר לא איתי, אני משתתק. בשביל מה זה טוב – לחצות את הפער, לנסות להסביר, זה המרחק שמפריד, המרחק הרע בין בני האדם. אירנה כבר לא איתי, היא כבר לא רואה את מה שאני רואה, אני לא אקח לה את העיניים. אני חושב עכשיו לבד, זה עובר בתוכי כל הסיפור: הטירה של המלך, המסדרונות, המדרגות. הרגל שלו. הוא גורר את הרגל שלו, הוא פצוע לגמרי, המשרת הזה, הגוף שלו מטפטף, הוא מחזיק את הבטן שלו, הוא הולך במסדרונות, יורד במדרגות בכיוונם של האדונים, הוא גורר את הרגליים שלו מהחדר אל אולם המראות של הטירה, הוא כמעט נופל, משאיר בכל מקום עקבות של דם, משאיר אחריו את הנוזל של הגוף שלו, אף אחד לא עוצר אותו, לא פונה אליו, הוא אפילו מצליח לקוד קידה לאיזה נסיך, לאיזה אציל, להנהן בראש לעדת גבירות שחולפת על פניו, מבושמת מעצמה, מן האוכל ומן השעשועים. כל הפמליה של המלך מתכנסת עכשיו באולם המראות – הפאות של הרוזנים, השדיים של המרקיזות, המלמולים והמשחקים והמבטים המצטלבים של החיות הטורפות האלה [עריק/עילי ראונר מתוך עמ' 84-87] חוזר מהים עוצר בסופר. מולו, על הדשא בצד השמורה, מלקטים תיירים וחיילים תמרים בשלים. אוספי הפדיון אורזים את השולחן ועוברים למקום אחר. הקופאית צוחקת עליהם אין פה חייר, אין חייר, היום זה הכול באינטרנט #ממלכתיחג פרק ב

Ronnie Peterson - Phumpphang Funk Thang

דווקא להרחבה שבנו לדיזל רובין סירבה להיכנס, לבקר, אפילו לא להתיישב לתמונה. תיאוריות נפסלו: הדהודי כדור טניס השולחן שהיה עד לא מכבר, שאריות ריח בדלי הסיגריות, רצועה אדומה קטלנית ויפיפייה שסתיו קנתה לו, סתם לא אוהבת את הסוכה שארגנה מתאמת הטיפול של דיזל. עומד איתם, מחלק עודפים מחשבון הנפש שעשיתי בדרך עד הלום. יצאתי צדיק גם אחרי שהורדתי קנסות על מרדפי החתולות של רובין, הפיכת הפחים ואולי, רק אולי שהיא זאת ששפכה את האוכל לדגים. ירושלים מלאה סוכות בכל הגדלים. בראשלצ היה בכלל אסור לבנות אלא אחרי כיפור. באשקלון בינתיים בעיקר העירייה בונה אבל בעיר הקודש אלוהימה ....איזה חג סידרת לנו...בכלל מגיע לך ח.ח על החגים...מה כבר יש לגויים פאקנסנקסגיבינג האלוויין דיוואלי גורופורנימה רמדאן, כלום לעומת השפע אל'יהודי. טוב בעניין הרמדאן באמת כל הכבוד על שזה חודש והפרדת יום-לילה לא תקרת שמונת ימי חנוכה שלנו שבאנו חושך לגרש. עריק/עילי ראונר הגיע אחרי פרקים 3-4 של תיק נעדר [מעניין עיבוד 2 הספרים של דרור משעני ומוריס כהן....בראשית היו שמיים] ואת הפרק של "הנערים" [וואו...] חימום "אנחנו עומדים שם, על הגג, עם האפוד הירוק ומשקפי השמש, עם הציוד המבריק של הצבא, כל האביזרים האלה לא יכולים להציל אותנו מרקמת העור. ההמון הזה, ההמון הזה לא מפסיק להתגלגל אל תוך הרחוב, לא מפסיק לדחוק אותנו, כמו גאות של ים. מישהו צועק במגפון, וכל החבורה מניפה ידיים – הלוע שלהם נפתח, פתאום מבעירים אש, העשן עולה, צמיגים שרופים, הרעש הזה, הזעם הזה שמתסיס את האוויר, זה הסימן, הצעירים האלה נועצים עיניים, הם רוצים לנקום, הם רוצים את הארוחה שלהם. אני רואה את עצמי עומד במצב ירי, עם האצבע על ההדק, אני יודע שאני אירה במקרה הצורך, אתה תירה במקרה הצורך, זה מה שאני אומר, אני אומר לעצמי: אבל איך תדע מתי?: ואז המפקד צועק: "זהירות!" – המטח הראשון של האבנים, אנחנו נדבקים לאחת הפינות, ההמון מנסה לעלות על הגג, להשתלט על הגג, אתה מבין שהם רעבים! עוד לא נגמר הרמדאן! שישלחו לנו מטריות, אתה שומע, אפילו שמשיות אין כאן! המפקד יורה יריית אזהרה, ירייה אחת ועוד אחת, זה לא מרתיע אף אחד. עכשיו מגיע מטח האבנים השני, אנחנו מתכופפים, היד שלי מסוככת על הפנים, מהר! תכסה את הפנים, אבל מה זה יעזור?! אם אבן תפגע לך בראש, תחדור לך את הקסדה, זה יכול להיות מהיר...אנחנו מחזיקים זה את זה, מדחקים כמו סבך של איברים, תתעורר: אם אתה מאבד את זה ונופל – הם טורפים אותך! הנהמות שלהם והשיניים שלהם, לכל הרוחות, שייתנו להם כבר את אל-אקצה! שיעזבו אותנו בשקט! ואז המטח השלישי, והמטח הרביעי, איפה החילוץ המזוין? תראה, מה קורה איתך?! ..." [ עריק/עילי ראונר עמ' 112]