שנת אישימפונטו; מעבר פרק א'

פתיחת שנה חדשה ניערה והעניקה משמעות לשלל אירועי השבוע. אירועים שמייחדים פתיחת שנה (לימודי לאקאן), תחושת אחרי חגים חזקה בכל מקום בקולקטיב סביב ואני כמובן השתדלתי לרכב על הגל. הגל הסמלי הוא היחידי שרכבתי עליו השבוע. הים היה החוליה החדשה שויתרתי עליו. ים שסימן אחלמה וריפוי יסמן באי המפגש איתו את התחזקות קיבעון היצירה ותעדוף כתיבת רבמכר. בתירוץ שהים נמוך לא נסעתי הבוקר. זה תירוץ שלפחות אני לא צריך להתאמץ להאמין לו. אז מה אם הים נמוך ועדיין. ה"ועדיין" הוא ההסתגרות לתוך הנוחות הביתית ושיפוטיות. שיפוטיות שמדובר בעצם בעצלנות, בכיפוף הדבר הנכון לעשות לרצון מזדמן, לנוחות. נסעתי אתמול במיוחד לפתור את בעיית רצועת הבטון המתמוטטת בדירה כדי שלא אצטרך היום להטריד אותי בשטות הזאת. במקום זאת אני מטריד עצמי על שלא אמרתי לברוך (הדייר שפוחד שהתקרה תיפול עליו. הוא באמת פוחד. כאילו יש לו טראומה של טילים נופלים מהשמיים) שהוא צריך להעביר לי את ההמחאות על התשלומים הנלווים. זה מחד וחוסר היכולת להיכנס לחשבון ולהעביר לתמר תשלום שתתחיל לבצע עריכה. הסיפור עם תמר קשור לסיפור עם רנה איך שלא יהיה. מצחיק לחשוב שהסיבה הראשונה ששתיהן לא תטרחנה להציץ ולקרוא מה שאכתוב פה עליהן היא כי הן לא במשחק החדש של קריאה ותגובה ברשת. ספק אפילו אם הייתי כותב שבחים על הספר החדש שרנה תרגמה והוציאה בהוצאת הספרים שלה השבוע היא היתה טורחת למשהו מעבר ללייק בפייסוש בהנחה, בסבירות נמוכה, שבכלל רנה היתה רואה את זה. לתמר אין בכלל פייסבוק ורנה צמצמה למינימום את הפעילות שלה. אחרי זה מגיע קטע של התעלמות. זה משהו שאני צריך ללמוד איך לעבוד איתו רגשית. ההתעלמות היא בנוסף לכך העמדה במקום, לא בהכרח כצעד של נזיפה על התנהגות אלא במובן של דע מקומך בשרשרת המזון הכללית ובשרשרת העניין שלי לגבייך.

בראשון התקשר גלעד. הייתה קימה איומה וכמו טמבל עניתי לטלפון למרות שראיתי שזה גלעד וידעתי שלא נמצא במצב לדבר. לפחות מאוד נעים לדבר עם גלעד איך שלא יהיה מרוב שהוא קורקטי ומדויק. האחים לא אהבו את הרעיון של וילה וילינה בחצר שלהם. הופתעתי והופתעתי שהתבאסתי בשבילה כל כך. וילינה דווקא לא הופתעה כי היא כבר יודעת שיש בעיות עם דירות לצורכי עסק וכנראה לקחה את זה בחישובים שלה. בשלב הזה, בעודי מתאושש מהלילה ומעבד בתוכי את האכזבה מהגרנד פלן שהיתה לי במוח להעביר אליה את מורשת גן הפרפרים ומחזיר אהבות קודמות, עלה בדעתי שיש פה סימן כללי לכל מה שקשור בשיתוף פעולה עם נשים בשלב הזה של חיי ושאולי אני בכלל צריך רק לעבוד עם זכרים בספר. סך הכול התחלתי עם דודי אז למה לא להמשיך הלאה את הקו. באותו בוקר כשהצצתי לתוכנית הלימודים של לאקאן עלה לי שאם כך, יש מצב שגם את קולה של סוסנה הולר אני צריך להחליף לזה של גבריאל דאהן, אם כבר אז כבר. למחרת בכניסה למכון מופת פגשתי את יאיר ושאלתי אותו מה דעתו. הוא היה מבולבל לחלוטין מהרעיון. קודם כל העניין של החלפת הרצאה של סוסנה בגלל הקול הנקבי נשמע לו אבסורדי לגמרי. הוא היה מאוד פוליטקלי קורקט בלהסתיר את זה. הוא ציין בצורה אלגנטית שלא מדובר באחד מול אחד כי עם גבריאל מדובר בשיעור "קריאת טקסטים" ואילו עם סוסנה מדובר בהרצאה ושיחה. משעשע שבסופו של דבר התברר שהם בהנהלה הראשית שינו את הכללים ואי אפשר להירשם רק לשיעור אחד אלא לכול ערב הלימודים ואני צריך לקבל אישור מיוחד. [המשך יבוא:]

בינתיים עובר השבוע עם התקפות רגשיות. בלי התרעה מגיעים פרצי בכי או סתם נקווים דמעות. לפחות זה מטהר

הפגישה עם יואב ברביעי היתה מצוינת. חית חית (להלן חיזוק חיובי) שהתעקשתי לקיים את הפגישה. נראה לי שזה קשור גם לנסי שמתרחק ככול שהוא לא מוצא את מקומו במערך הכללי. אני חש שבגלל שהוא רגיל לתפקד כבורג קטן וחשוב שחושב עמוק בתחום התמחותו הצר ופה הוא מתבקש לאמץ ראייה מיניסטריאלית שהוא עדיין לא מחזיק. יואב הפתיע אותי שהתקשר בו במקום לנגה. ראיתי אותו עושה זאת והייתי משותק. היה מעניין להביט על השיתוק שלי. חצי שעה קודם שיזמתי שיחה עם שמעון בוזגלו לא חוויתי שיתוק אבל איתה כן. הופתעתי שיואב לא שאל אלא בחר באופציית הדיבור איתה כברירת מחדל, בדיוק כפי שעשינו עם בוזגלו. להבדיל מהשיחה עם שמעון איתה שאותה דחפתי, הרי במה שקשור לנגה רציתי לעכב את השיחה למרות שידעתי שזה הדבר הנכון לעשות. היה לי יותר נוח בהתחלה להקשיב לו מדבר ואז, כשקולו החל לאבד מעוצמתו, כמו בשיחה עם בוזגלו, לקחת את מקומו. השיחה קלחה. ניכר כי שני הצדדים רוצים להודות זה לזאת. מאוד הודיתי לה על הדלת הפתוחה והיא על הרמת הכפפה. נראה לי שדלת פתוחה זה הדבר הכי חשוב לי. יותר חשוב מדלת נסגרת. עם דלת נסגרת אני יכול להתמודד, בקושי וזה לא נעים אבל יכול. דלת סגורה מעצבנת אותי וישר מפעילה את המתגנב, הטחול, שזה שימצא דרך בכל מקרה. לא היה צורך במקרה שלה. יופי של שיחה.

אחרי השיחה ליוויתי את יואב הביתה והלכתי להוציא את המספר של המשקפיים. המוכרת באופטיקנה חשדה שאני הולך לקחת את המספרים ולהזמין מקרולינה למקה. משהו בה כל כך עיצבן שנראה לי שזה מה שאעשה. ואז בעלייה בקינג ג'ורג' פגשתי את חיים מדווש. הוא נראה ממש חזק וחסון. מאוד שמחתי לראותו בייחוד בהתחשב שבאותו בוקר לאחר איחור של שלושה שבועות מהתמסמסרות שלנו (רעבאק המצאתי מילה, פועל, מעולה, התמסמסר). בסופשנחת בלילה עשיתי סמים וכתבתי מכתבים במקום לעשות סמים ולראות טווין פיקס) אולי בגלל זה בכל אופן התעוררתי בזמן לאימון בוקר

ב- יומנאי ראפ

1. קאטה – תיקונים ומחכה לחנן לסווג תנועות לפי חיות 2. ספרות עברית – סיפורים קצרים של הסדרה 3. ספרות מתורגמת – לא 4. בדיוני, אנגלית במקור- אן. ספייס/לארי ניבן , סיפור קצר, עובר-אורח 4. עיון – של עבד ואדון/ / קליין המשך 5. קומיקס - לא 6. מדיה- טווין פיקס 7. מדיה ישראלית – לא 8. נגינה- מקפיד. בדיג' מתחיל עם המורה האנגלי 9. רב מכר – פרק 43 מרום מקבלים הודעה, שרוך בפגישה עם נהרי 10. יזמות- פגישה מצוינת עם יואב בנסיך, קביעת תאריך עם בוזגלו, שיחה עם נגה אלבלך, יואב מתחיל ללמוד, הלך למק לוח-אם, התקלה. ביקור באשקלון,

ג- יומנאי רשת

אחרי משמרת כתיבה כפולה נפלטתי לרחוב, הללויה. נתתי לרשימת ארועי היום להוביל את הכלבלוב, אלו שהתעניינתי או הגדלתי לפרגן וכתבתי שהולך. כך מצאנו עצמנו בתערוכה בבית קפה ברחוב החשמל ושומעים את Sagol 59 סגול 59 מבצע שני גרייטפול דד מפינת ביאליק אלנבי בול מול הים. פעמיים בדרך הסתבכנו עם חתולאיות, צל"ש לשחור-לבן מפח הזבל ליד גלריה תיאטרון החנות שזינק על גבה של רובין בנמריות ברוס-לי מעוררת השראה. המחשבה שעוד מעט לא יהיה לי ככה שאוכל לשחרר עצמי לרחוב הומה שטויות אחרי צלילת מסך נעה במקביל למחשבה שתוהה, ככה ברצינות, איך היו החיים ללא כתיבה. הם היו מעניינים לא פחות מעכשיו, מלאי סיפוק וחיפוש משועשע אחר משהו חדש ומעניין, אבל לחזור לשם אפשרי פחות מלחזור לנעורים. את טראומת ההתבגרות אפשר לתקן עם עם מינון נכון, מכשור אתגרי וכלי נגינה. לעולם בלי כתיבה. נגמר. המשוגע שהלך לצידי מרוטשילד עד קפה ביאליק מנפנף בכרטיס האשראי (שלו?) לבעלי עסקים ברחוב, מכריז שמעכשיו אין לכרטיס תוקף ואי אפשר לרמות אותו, הוא ואני באותה רמת הזדהות עם השטויות שלנו. שנת ISHIMPUNTO ; מעבר פרק א'

סגול 59 -"חלושעס למוצ"ש" - מילים: מאיר אריאל

היום התחיל איום. כל מה שנותר זה לחכות שיעבור. אופפפ כמה שמחתי לשמוע שתמי נכנסה. רק בשביל השמחה הזאת שווה היה להיפרד. היא לוקחת את אוזן הפיל שמכסה על הבסיליקום ליד דלת הכניסה. נוצר חלל פתאום. זאת תופעה מעורר ומגמה מעודדת. אלוהים אני זקוק לעידוד כדי לצאת מפה. כל כך נוח לי פה, לוטוס בביצה, סלמה-הרצל איזו פינה. בא ערב, תודה. שרדנו אני ואני עד לאימון. שי שולח אותי להרביץ לשק וללכת לא הכי חזק אלא הכי רחוק. בלילה נמלט לצפיית טווין פיק, הבינג' היום הוא להירדם בערסל ולצפות בפרק שוב ושוב #מעבר פרק א'

When You Watch Twin Peaks

התקשרתי לאמא להודות להם על התכונות הנפלאות שהורישו לי. היא אמרה לי לכתוב אותן שיהיה לי מה להקריא מעל הקבר. בזכות התכונות הנפלאות יצאתי בזמן לראשונה ביום חול ולא שישי שהוא יום קשה לתפוס סוכני נדל"ן ולכן היה חביב עלי. גם לא נסעתי עם רובין = הוכחה שאני רציני. הצטיידתי בקארבר החדש, בסט בגדים אחרי הים וכמובן אוכל כדי שלא אצטרך לחשוב שם מה אני רוצה. הפאק היחידי היה שלא הכנסתי לצידנית את הגבינה הלבנה שהיתה לי הרגשה שיבוא לי מתי שהו. אמרתי לעצמי רעבאק תקנה במכולת, מה תסחוב גבינה לאשקלון. עליתי עם הסוכן, איש צבא לשעבר ואשתו שהצטרפה אליו, לדירת גג בקומה שמינית של בניין, חלון וגג לים התיכון. הבניין נכנס שנה לפני שהכניסו ממ"ד לכל דירה ויש ממ"ק שזה ממ"ד בקומה. הממ"ד בקומה מוזנח...יש מצב ראיתי שם באנג...לא יכול להיות..... בלי ממ"ד מוזיל את המחיר אבל בעל הנכס, שיש לו עוד 40 כאלו רק מוכן לחתימה מיידית. הכבוד המשפחתי, בטח לא אחרי שהיללתי אותו בפני אמא, לא מאפשר ככה לזרוק כסף. נפרדנו כידידים ולקחתי את הקארבר לבדוק איתו את הדרך לים. באמצע הדרך ראיתי מכולת וגם שכרגיל אני בלי כסף. חזרתי למכונית והלכתי להיפגש עם קובי חבר של יגאל שיש לו צריף ליד בית קברות עם סירת עץ כמו באיור מדיוויד קופרפילד. יגאל מוכן לתת לי לגור בחינם, לא רוצה חוזים רק שאשגיח לו על הכלבים ואיך שבא לי לשלם. מזכיר לעצמי שאני בן 55 והולך לראות פינתי ביפה-נוף על המרינה. באמת יפה-נוף. מנהל הנכס מבטיח לי שזה מקום על רמה, תמיד יש ריח ונקי, אין לפי שעות או יומיות כמו אצל האחרים. #מעבר פרק א'

CHROMATICS "CHERRY"

הערב, כשעליתי לטיפולי בתום סיום כתיבת פרק 42 בו החוקר שרוך מגיע לראשונה לישיבת המשטרה עם תיק משלו תחת בית שחיו, כשלון בחינוך שעליו הצביעה ח"כ מירב מיכאלי בדרכה הרהוטה היה הנושא שהסתער עלי מהחוץ. נשמתי לרווחה, עדיף מהנושא של אתמול. הMETOO הזה הורג אותי. רע לי לראות את זה מול העיניים. כמה שטווין פיקס החדש מחסן במובן של מחזק הוא לא מונע את הכוויות לעין. נרתמתי לרובין ופסענו לתולעת לפגישת עבודה עם יואב. בתולעת היה אירוע של השקת ספר שירה ועברנו לנסיך הקטן. יואב כל כך לחוץ שהוא מפעיל נווט ששולח אותו מזרחה. הדרך היחידה שלי לא להיות מושפע היא לקחת שליטה על הניווט ולהתחיל לתקתק טלפונים תוך כדי הליכה. זה אשכרא עובד. אנחנו מקדמים את פרויקט השיחות על המטמורפוזות. יש משהו מרטיט בלעבוד בלקדם טקסטים נפלאים. ההליכה מנערת את הרטט. בנסיך כולם אומרים ליואב שלום, זה לא מפיג לו את החרדה או מה שנראה כחרדה. אנחנו מתיישבים בשולחנות בכניסה ומתקתקים עבודה, קידמנו את הקריאה של INFINITE JEST ואת ערב ההשקה של הקריאה. הייתי כל כך נרגש ששכחתי לעשות לנו סלפי בתלם אבל ליוויתי אותו כמעט עד לביתו שזה מאוד רומאנטי. כשנפרדנו החזקנו ידיים והוא שאל אותי אם יהיה בסדר אמרתי לו לא אבל יותר קל לסבול את זה כשמוקפים ספרות וזה מה שאנחנו עושים #מעבר פרק א'