שנת הWAWA; טמבורWAWAחג; פרק ג-צומת ויסמן
בתוכנית היה לקלוט אותה באחת הפתיחות, בצד המעשנים לעמוד לידה ובשנייה פנויה לזרוק לה "תודה לך שסידרת לי ולאילה שנת לימודים". היא תביט אלי וואט דה פאק כזה ואהיה מהיר לספר פיץ' מעלית מה קרה בערב שהיא לא הזכירה את אילה בסקירת פתיחת בוגרי בצלאל. ידעתי שהשיחה תהיה בסבאבה כי למה שלא תהיה.
תודה שהספקת לדפוק גרזן זן עלינו, היי שלום
גליה - סרטם של אסף מגל ושרון פדידה - 2013 - שיחה עם גליה יהב
גליה יהב - מתוך "הנה אדם" / יצחק לאור
----
דניאל תיקלט לעצמו יומולדת, הזדמנות מצויינת בשבילי לעלות קומה לראשונה בבית רומאנו ולנו לעלות שלב בחגיגות הפרידה. סדרת הארי פוטר שאנחנו צופים בה בלילות קרובה לסיום. אנחנו צופים בה לסירוגין בסוף יום עבודה מתנמנמים ומאחזרים, היא על הפוף בין הארגזים ואני על הערסל מעליהם. אמרתי לה שהיא דומה להארי פוטר והיא קצת התנגדה ואמרה שאם כבר אז שאמצא דוגמא לאשה רצוי בגילה. הסכמנו על שייניד אוקונר ומאיה פארו. התחלנו לדון מה תהיה הסדרה הבאה, דווקא אני הדרמטית, מה סדרה אחרונה כזה, היא זורמת אם מה שאחליט.
סלפי היא לא מוכנה לעשות וכשאני אומר לה שזה עם דניאל היא מהססת וא י קצת נעלב. קולט את רנה בין האורות. מצטער אני אומר לדניאל, סתם סלפי איתך לעומת שלי ורנה, בטח בטח אחי הוא אומר ומחליף תקליט, זה המקום לסלפי עם קוסיות. היא בכוונה בוחרת תמונה שלא רואים אותה, יאללה סבבה.
#טמבורחג פרק ג-צומת וויסמן
----
Vardhan Le Zuz reading ארוחת בוקר ישראלית at המגדלור.
עברתי למצב אכן כך והלכתי לחגוג את הפוסט הראשון לשנתי החדשה. איינט נו סאנשיין מתנגן במגדלור, רובין עושה עיניים לצוות והן מתמסרות. הפור נפל בקלות ופשוט התחלתי בסיפור הראשון מענטאש. על נושא חשיבות סבא בחיי ילד אני יכול לדבר שעות. קורא בעמידה ומתיישב לכתוב.
לראש מתגנבים מיליון סדרות, איזה מזל שהגיע אימון ערב
עשה לי טוב שמשלל האפשרויות שהיו הבחירה ב"ארוחת בוקר ישראלית" שרדה את התקלות החג. הבחירה בקריאת אדם מבוגר ממני, שנתקלתי בו בתנועה אחרת של חיי ושעכשיו, רבע מאה אחרי, מתנהלת בננו מערכת יחסי קיר, לייקוקים הגבות ושיתופים ערה, מצחצחת מראת כתיבתי, ומזינה קבעונותי במקביל (מה זאת השטות הזאת של קריאה בחנויות ספרים, נו באמת, מאיפה פאקן שלפתי אותה, אל תענה הכול בסדר). אני כבר יודע שזמן יעבור, הסטטיסטיקה כמובן תעבוד לטובתי ואכיר חלק מהכותבים שעל סיפוריהם אכתוב. גישה זאת היא נקיטת צד ברור בעמדה הביקורתית שמדביקה חיי כותב/ת עם יצירתו/ה. בפועל הזדמנות שכזאת נדירה והנה זה בא. הטון היציב, המוצק שיודע לאן הוא הולך שולט בשני הסיפורים הראשונים בקובץ ולפי הביקורת שקראתי כהכנה לכתיבת הרשומה, כך גם בסיפורים הבאים. הניצן שהכרתי בחוויה הפיסית הוא תערובת של סבא ועידן מ"מענטאש" הסיפור הראשון. שום רואה חשבון בר-דעת לא היה מסכים להתערב בפרויקט הטעון רגשית שם הצטלבו דרכינו. יכולתו לשמור על עמדה משועשעת ועדיין להיות שם, ענייני, במקום, היתה חוויה למי שהייתי אז, שטוף מזרח בתחילת 30 והוא, מיושב, מצליח ואחראי לקראת גיל ה-40. היה די ברור שהוא בוחן במעשים את המסר הרוחני חובק כל שדקלמנו, דניאל אמית ואני, שותפי לפרויקט, במרץ מעמדה סקרנית לא מבזה או בזבזנית במילותיה. בהנחה שהסיפור הוא ביוגרפי מסביר העוגן הרגשי של הסבא את האומץ של עידן (ושל ניצן לפי הסיפורים עליו ששמעתי מאמית) להיות נער מורד ובוגר שמרן שמורד בנעוריו. הסבא שמחזק את נכדו מילדותו מגלם אלטרנטיבה שפויה וקיימת לשקר וזיוף שהילד רואה סביבו. את הביטחון ללכת אחרי הקול הפנימי הוא יורש ממנו והאינטגריטי לשמוע ולהשמיע לא רק את האמת אלא גם את כל האמת ולא בהכרח רק את האמת. כשנכדו מגיע אליו להתייעץ מכניס הסב לחישובים לא רק מה נכון לעשות אלא גם מה הוא מרגיש שמספר לו הנכד בתזמון ההגעה, בחוסר היכולת להחליט מה עדיף בשבילו נפקדות או עריקות, בהיותו הבוגר האחראי היחידי שיש לנכד. בריחת חייל צעיר לסיני דרך כפרים ערביים ובעזרת כפריים ערבים יכולה היתה להתרחש רק בתקופה מסוימת. המספר מביט דרך משקפי בדיעבד (ביטוי מהרלן קובן שקורא במקביל) העבר מרחף על הסיפור, מתבלן אותו כניחוח החשיש שעידן מגלגל ליד הסב, מאשרר את קיום הסיפור אז, בשנות ה-70, ועכשיו כשהמספר מלווה את בנו שלו לצבא. הסיפור השני (שאליו נסחפתי ולא הותיר לי את זכות הברירה אגב) הוכיח את סברתי שנכונותו של להתערב במיזם שבגללו נפגשנו בעבר היתה כלכלית-נפשית ולחלוטין נטולת מניעים כלכליים. הפגישה איתנו, אמית חברו משנים רבות ואיתי נתנה לו עמדת הצצה נוחה לגל חדש (מרגש וצעיר) שהציף את ישראל ומעמד הביניים. זרם ישראלים שטף את הודו משנפתחה לכלכלה העולמית וחזרו מלאי תובנות בהינדי מעבורתת. התזמון היה מושלם, מלחמת לבנון וחיפוש אחר תוכן יהודי לישראליות החדשה). הסיפור לא יכול היה להתרחש היום. הניו אייג' של הנזיר והפרארי כבש את מעמד הביניים והפך את הדילמה של מיקי אנכרוניסטית. הכיבוש נעשה במיטב המסורת הצבאית, כמלקחיים. בעוד העיניים נשואות מזרחה, נפתחים בתי ספר לרפואה סינית, מגמות מזרח באוניברסיטה וכיו"ב, מי שהשריש את הקשר בין עושר חיצוני לאושר פנימי היה גל המאמנים האישיים שהשתמשו בסל שיטות מותאמות אישית לכל מחפש, כסף או אמת הם רק מושאי תשוקה. לא על חטא התפרצות זעם בבית החלומות, חילול מרחב ההתבוננות קריר, נענש מיקי אלא על הכחשת המימד הקומי בזן. לא מקדש צונן צריך מיקי אלא סביבה תומכת כבית סבו של עידן עם מקרר גדול מדי למטבח תקוע באמצע הדירה, אסתטיקת בית חמים ומרושל עם חוש הומור ואווירת אי-הזדהות צחקנית
תמתמ שומרת על רצף הארי פוטר ואני רואה את הסדרה בדילוגים. הבית נארז לו לאיטו. לביחד שלנו תמיד היה אופי זמני ואולי בגלל זה אנחנו מצליחים להיחלץ מהמסגרת בצורה חלקה, נטולת חוזים. בתוכנו, מאחורינו, מלפנינו מעלינו ומתחתינו החלל, עכשיו הבסיס הופך לאיתן. הבטתי בה הבוקר מהמיטה כשעשתה את קקאו הבוקר. היא היתה יפה. ההתקרבות להתרחקות, לקו הגמר, להפרדה, מבעבעת בקרביי. השתלשלות המקרים, הבית המפונפן שהיא קונה, יציאתה כמנצחת מהבית של ישראל, מחזקת. כבר מצאתי עצמי פעמיים, במסיבה של דניאל ובבית האדום מביט על הבחורים שלידה (ממממ....מקנא?) מרגיש כנער שהכול פתוח לפניו רק צריך לגמור את הצבא. יכול לצאת מהצבא, לברוח לחו"ל, לקזז הוצאות עד מחנק, לשרוד אלא שהפעם בוחר להיות ג'ובניק תחמן זין גולני 8200 או כלום.
חלמתי על אמא היום בבוקר (שטים בנהר בשתי דוגיות נפרדות, יש לה משקולת בדוגית. בא אליה קושר את הדוגית שלה לשלי ואז נוסע לחנות קטנה בקומפלקס מלונאות על יד הנהר, תאילנד בנגקוק סטייל ומשאיר את המשקולת אצל התאילנדי. אני מביט על אמא ושואל אותה נו ועכשיו, ומתעורר) אולי, כפי שגלסנר אומר בביקורת על הספר, הייתי צריך מבט אבהי תומך ובגלל זה התת-מודע בחר בויסמן כמספר לחג. בטוח שהמאמר של הרצוג יועיל לי לעתיד.
עמרי הרצוג:
תשע שנים חלפו מאז פירסם ניצן ויסמן את קובץ הסיפורים הראשון שלו, "על גבול יערות הרוזמרין", ועד ספרו החדש, "ארוחת בוקר ישראלית". שמו מוכר למעטים; הוא רחוק מהמולת יחסי הציבור ומהביצה הספרותית. קראתי שהוא עובד כרואה חשבון ומתגורר בחיפה עם משפחתו. אלו אינם חומרים למוספי השבת. הספרות שלו מדברת בעד עצמה; על כמה סופרים ישראלים אפשר לומר זאת?
"ארוחת בוקר ישראלית" הוא קובץ מעולה, שמעיד על שליטה מלאה באמנות הסיפור הקצר; בית ספר לכתיבה טובה. ולכן הסקירה הזאת מפיקה ממנו שיעור שממוען לכם, הכותבים בראשית הדרך, שמשתתפים בסדנאות כתיבה או כותבים למגירה ומקווים לפרסם יום אחד. לכולכם יש סיפורים מעניינים, זה ברור, וגם כמה התניות: אתם כותבים התחלה של רומן (כי יש הרבה מה לספר), בגוף ראשון (כי החוויות מוכרות לכם, והגיבור קרוב אליכם), באופן כרונולוגי (אולי עם הבזקים קצרים לעבר, כי כך אתם חווים את הזמן: מתקדם, רצוף אירועים ומפוסק בזיכרונות). אתם ודאי יודעים, שספרות טובה, להבדיל מכתיבת פורקן, היא מבנה יציב, ולמבנה יש ארכיטקטורה. מ"ארוחת בוקר ישראלית" כדאי ללמוד כמה שיעורים באדריכלות הסיפור הקצר. הנה כמה מהם.
1. בגנות הגוף הראשון
סיפור בגוף ראשון הוא מסוכן, משום שלעתים קרובות הוא כרוך בתשלום חוב אוטוביוגרפי. השימוש ב"אני" מקרב אתכם לדמות שלכם, המעוצבת לפי קווי המתאר של תפישתכם העצמית. שימוש בגוף ראשון מבקש מכם קרבה והזדהות עם הדמות, ומכאן כבר עלולות להיגזר הגבלות לא-מודעות על טיבה ועל מעשיה.
רוב הסיפורים ב"ארוחת בוקר ישראלית" הם בגוף שלישי, שיש בו מידה של דיסקרטיות, מרחק ויכולת התבוננות, שמאפשרת משחק בין הזדהות לבין ריחוק. דמות שהיא "הוא" או "היא" יכולה להיות פגיעה יותר, משוחררת ומורכבת יותר מדמות של "אני". סיפור אחד, הטוב בקובץ, משתמש אפילו בגוף שני, השכיח פחות בכתיבה הספרותית, וגם הוא עומד לרשותכם; הוא פונה ל"אתה".
"פושטקים" מתאר סצינה אחת בסופרמרקט; אדם מבוגר נתקל לפתע בדמות מילדותו, הקשורה לאפיזודה קצרה ואלימה. הזיכרון מאיר מחדש את אופיים של המפגש ושל התחושות שמלוות אותו. זו תבנית נרטיבית מוכרת, אך השימוש בגוף שני (הסיפור נפתח במלים: "ערב ראש השנה, הסופרמרקט חם ורועש וצפוף, עבר עליך שבוע עמוס"), מייצר איזו תוקפנות ביחס לקורא: הסיפור נהיה חודרני, אלים, צפוף; הוא נכפה על הקורא. הוא פרטי מאוד, ובה בעת כללי – משום שהוא פונה לקוראים כולם, באמצעות ה"אתה". גוף שני מספר בהכרח.
2. מתי גיבור ספרותי (או לא־ספרותי) נעשה מעניין?
אריסטו כבר הגדיר את מהותו של הגיבור הטרגי: לא אדם טוב וישר דרך שקורים לו דברים איומים, וגם לא אדם מושחת ומרושע, שנמלט מעונשו. דמות מעניינת היא דמות מורכבת, שיש בה טוב ורע, ולא תמיד אפשר להבחין ביניהם. היא מזמינה ומרחיקה ללא הרף, חושפת את הסתירות שמרכיבות את האופי האנושי, וכך גם מפעילה באופן אינטימי את הקורא שלכם.
זו עובדה פשוטה, שלעתים קרובות נוטים לשכוח בזמן הכתיבה (כדי להגן על הגיבור שלכם, כדי להגן על עצמכם). דמות חזקה מבוססת על ניגודים; וככל שהם מוציאים זה את זה ובכל זאת מתקיימים במקביל, היא תהיה משמעותית יותר.
הסיפור "מקדש כפרי" מעמיד במרכזו פיזיקאי שמוצא שלווה ומודעות עצמית בתורות רוחניות. הוא ואשתו רוצים לבנות בית כפרי, ולשם כך הם מגיעים לבית לדוגמה, מרהיב ומעוצב להפליא, ומתארחים אצל בעלת הבית מסבירת הפנים. הגיבור מאבד את סבלנותו למול הסיסמאות הרוחניות הנבובות של בעלת הבית. הוא לא רואה את השלווה ההרמונית, אלא את הממון הרב שנועד כדי לייצר מראית עין של שלווה כזאת. בהכנסת האורחים הוא מזהה זיוף והתנשאות, והמפגש שלו עם רוחניות של אדם אחר מציף אותו בעוקצנות ביקורתית. הוא מבין ורואה את מה שאחרים לא רואים, על כך הוא גם נענש: הוא נענש, משום שיש פער בין תפישתו העצמית לבין המהות שלו. החוזקה שלו היא גם חולשתו. וזה מה שהופך דמויות ספרותיות, וגם ממשיות, למעניינות.
3. החטא הקדמון
סיפור קצר אינו סובל את השופע ואת המיותר; הקיצור מחייב קפדנות. במרכזו של הסיפור הקצר שאתם כותבים עומדת סצינה מרכזית אחת, רק תמונה אחת. אבל היא לא מתקיימת לעצמה: יש פרספקטיבה שמאירה אותה מבחוץ, מעבר לזמן ההתרחשות. הפרספקטיבה הזאת נעוצה במושג "החטא הקדמון": אירוע קודם, שמצייר את הסצינה באור אחר, עמוק יותר, מעבר לידיעתן של הדמויות.
הסיפור הראשון בקובץ, "מענטש", מספר על עידן, טירון שבורח מהבסיס ומוצא מקלט אצל סבו, איש הבונד לשעבר ומרקסיסט מושבע. הסב מעניק מחסה לעריק, ונקרע בין האידיאלים המרקסיסטיים לבין הדאגה לרווחתו של הנכד. אולם המשפט הראשון בסיפור הוא: "שנים אחר כך, כשייפרד מבנו בפתח לשכת הגיוס, למול אוטובוס המתגייסים המתרחק, ייזכר עידן בשירותו הצבאי". הסיפור לא יחזור עוד אל עידן המבוגר שנפרד מבנו. הוא מתעכב רק על סצינת העריקות של עידן הצעיר, שהיא החטא הקדמון שלו ושל סבו. באמצעות המשפט היחיד הזה, הסיפור מתרחש גם בצעירותו של עידן וגם בבגרותו הלא מדוברת. הוא מספק פרספקטיבה, שמצויה מעבר למלות הסיפור וחורגת מהן, מספרת סיפור מקביל, מאוחר יותר, מורכב וכואב, ללא מלים. מה שתספרו ללא מלים יהיה משמעותי ורב עוצמה יותר ממה שתגישו לקורא ישירות.
4. כלי בית, עשבים שוטים, צבע האור
סיפור קצר מוגבל בזמן ובמרחב; יש בו, כאמור, סצינה אחת, שהיא מרכזו של הסיפור. היא כוללת דמויות, דיאלוגים, לעתים גם מונולוגים פנימיים, וגם תפאורה, כלומר המרחב שבו הסצינה מתרחשת, החפצים והקירות, סוג התאורה והפסקול. אל תשכחו את התפאורה. היא מהותית בעיצוב סיפור קצר, כי עוצמתו של הדמיון הספרותי לא מתבטאת בעלילה, שהרי עלילות דומות לה כבר סופרו, אלא בעיצוב המרחב: החפצים או האובייקטים — על הצבעים, הרחשים והמרקמים שלהם — מעידים על פורענות סמויה, או על הלכי רוח שהגיבור אינו מודע להם. בנוכחותה האילמת והדיסקרטית, התפאורה מספקת חיות לסיפור, ולעתים קרובות גם את משמעותו. רק שימו לב: כשאתם מעצבים תפאורה, היזהרו מסמליות בוטה; זה משחק עדין.
הסיפור "ארוחת בוקר ישראלית" מתמקד בתיאור של ארוחת בוקר. העלילה מספרת על משפחה שנקלעה לקשיים כלכליים עקב השקעה לא נבונה. באותו בוקר שמתרחש הסיפור, הם מוכרים את ביתם המפואר ומשתקעים בביתה של החמות בגליל. היא מקדמת אותם בארוחת בוקר מזמינה, מושקעת, מפנקת. הסיפור מתעכב על התקרובת, על צלחות המזון, על צורת ההגשה; הוא מתעכב על האופן שבו כל אחד מבני המשפחה ממלא את הצלחת ואוכל ממנה. הדיאלוגים הם סתמיים לכאורה: "תשים לך סוכר כמה שאתה רוצה", "משהו את חייבת לאכול", "אני מכינה ומכינה, ואף אחד לא אוכל". וכל משפט כזה, או תיאור של לחמנייה ושל קערת זיתים, מפענחים את המתח הבלתי נסבל של הדינמיקה המשפחתית הקורסת. והנה, מרקם של חביתה שנשארה בשמש יעיל יותר מתיאור התפרצות בכי או ממונולוגים פנימיים של תוכחה ואשמה.
5. מה שאי אפשר ללמוד או ללמד
הסיפור האחרון, "הגברים בוכים בלילה", שבר את לבי באופן שלא יכול לשמש דוגמה לשום דבר. הסיפורים של ויסמן מפעילים עוצמה רגשית שקשה לדווח עליה או להבהיר אותה באופן אנליטי. אפקט כזה כבר תלוי בתבונה שלכם, בשפה שלכם, במבט שלכם. אם אתם רוצים לכתוב, קראו את "ארוחת בוקר ישראלית", וגם אם אתם רק רוצים לקרוא, כמוני, תנו לעצמכם בכל פעם מתנה קטנה, סיפור אחד מתוך הקובץ לפני השינה.
