טמבור, בור סוד ונימית צחקנית; פרק י"א - מתאב מתאלול מתחוני

הבוקר התחיל במריבה עם המסגר במפעל השכן שפיצץ בקול רם את דרשת הרב. כמו ילדים קטנים הדתיים האלו... אחר הצהרים, לאחר שרובין סחבה אותי לזירת המריבה, העדפתי להעמיד פני מתנצל, לשמוע אותו מספר לי ש...וש... ולגמור את העניין עד הפעם הבאה. לקראת יום כיפור הוא מתחיל להשתגע, זה קרה גם שנה שעברה. עכשיו שנהייתי דתי, אני חייב לגלות בגרות לאחיי. מה שכן, הבנתי ממנו שהאיום שלי מהפעם הקודמת שרבנו, לפני כחצי שנה, שאציב על הגדר בידורית עם פס-קול מסקס-טיוב זכה לדיון בחברותא שלו ושגניחות קולניות זה ג'וקר. האימון של שש קרע אותי. כשהגעתי לערב שירה מספר 16, בעריכת מרדכי גלדמן, שכני למזרון יוגה ומשורר ראשון שהכרתי בגלגולי החדש, כבר הייתי מכובס. ויקטור ואני מתוגברים באילה באנו לשמוע בחי את מרקו מילבסקי כדי לקדם היתכנות עבודה משותפת. הוא הופיע עם תופים ומחשב ביחד עם שירה חורש. בשאיפה שהערב הראשון בקריאת "יוליסס" ייתן בראש ויבהיר ש"יוליסס" בעברית לא לוקח שבויים ואפשר לסמוך על אמן סאונד שישמע בראש למה הכוונה. ריטה היתה נהדרת, טוב אני משוחד. שירה ומרקו היו הפתעה כי לא הכרתי אותה וביחד הם היו "זה", מושג מפתח במופע שלהם. גם את מיצג שירה של סהר עדס ומסך וידאו לא הכרתי. היה מעניין לשמוע ולראות אותה כי אנחנו פחות או יותר באותה שכבת גיל אך נבדלים מגדרי, כלכליות (בילדותנו) ובעיקר בעוצמת אש שלה יש ולי אין. היא הביאה קהל אוהד/ות שלא אהב את ההערה של מרדכי על אהבתו לכהי עור. מזל שלא קוראים אותי חשבתי.

צילום ריטה קוגן: שיריליק

סלפי 6 אנשים ושיאומי ללא מוט-עזר

#טמבורבורסודונימיתצחקנית פרק י"א - רוח צפ'מע'

לבאטרינג טריו איחרנו אבל היה כייף להראות לעירית את המקומות ש"צעירים" מבלים כמו שאימא אומרת. קומיקס מאת מוטלה על הקיר על אודות נערה שפות צמח לה בעין השלישית פיצה על האיחור והשלים את הערב. היא עוקבת אחר בחורים חסונים מקועקעים ואני אחר בחורות לא בהכרח חסונות ומקועקעות (שאריות "לא בהכרח" מחלק השירה של הערב) עיניים עסוקות ואוזניים חירשות, כמובן שהספקנו רק להחליף ספרים להתעדכן בקושי שליש

#טמבורבורסודונימיתצחקנית פרק י"א - רוח צפ'מע'

מותו של חוני המעגל החזיר אותי באחת לנוהל הספדים, ניפוח זמן לחלל. סך הדקות המצטברות שיצא לי להיות בקרבתו היו במסגרת פעילותו האמנותית והימית כך שאפשר לומר שנהניתי רק מטובו, בשתי הזירות הוא היה ליצן דגול. דגול עד כדי שבא לי יותר להתבדח לגבי חייו ומותו בגיל צעיר משהו שמן הסתם היה סומך ידו. מספר ימים לפני פטירתו, באמצע פגישת הכנה ליום גולדמן, שאלה אותי עדנה שבתאי במפתיע תגיד אתה קרוב משפחה של חוני המעגל. נרתעתי מעט אחורה, בכל אופן זה היה די מחוץ לקונטקסט ועניתי וואלא קודם כל תודה על המחמאה, אחים לים נחשב?. אמרו לי שאני מזכיר את ספי ריבלין, שמוליק קראוס, ג'ק ניקולסון ומיקי רוארק (שזה הכי מחמאה) חוני בחברה טובה. אולי זה השיער שצמח?

את חוני המעגל ראיתי כשחזרתי מהודו נחוש, אם כבר תקוע בישראל, לבדוק אם תיאוריות המזרח של אקספטנס ולסמוך על אקזיסטנס יכולים לעבוד בפועל בישראל. אמא ואבא, מזועזעים מהשבוע שגרתי איתם, אמרו לי שיעזרו בשכ"ד רק שאצא מהבית. זה דווקא היה חיזוק לאקזיסטנס. בינתיים גרתי אצל מניש. מניש הולך כל יום לים וכך הצטרפתי לפינה שלו בדרום חוף גורדון. אמצע החוף, בין גורדון לפרישמן צופה בקוסיות ובחבורת הזכרים (וכמה נשים, שחקניות מטקות כחושות ושזופות, בדרך כלל בעשור או שניים בוגרים ממני). מהבוקר נכבש המקום בחוף, בקו שבין שתי סוכות המציל, נשמר ותוחזק בסדר קבוע. בשיא היום התקבצו כשלושים איש ובממוצע כעשרה יושבי חוף שבאו והלכו. אנחנו קראנו להם חבורת הזבל, מציצים2, פריש[מן-גור]דונים, הנה הם באים פרי-שדונים האיומים. חוני היה חבר קולני בחבורה קולנית, שמדי אחה"צ חוץ מימי חורף סוערים, הייתה דוחקת את המתרחצים מקו המים ויוצרת מגרש כדורגל. הוא כמעט לא החמיץ יום בים ועובדה זאת סקרנה ואתגרה. דרושה משמעת עבודה כדי לתרגל כל דבר, כולל משחק כדורגל יומי, משמעת שלי לא היתה אבל לא פחות מכך היתה ההתרסה בפעילותם. מרבית חברי הקבוצה לא יכלו כלכלית להרשות לעצמם לעשות מה שבא להם, לשרוץ בחוף כל היום והנה הם, יום אחר יום. המראה שהם הציבו, המטופחים והמוזנחים שבהם הייתה מטרידה. להם ולי האקזיטנס טייקס קייר ואפשר להתבטל בים, ככה אני רוצה להיות?

חוני, הסלבריטאי בחבורה, עם שם שנתן לעצמו בחייו ותואר אמן שלקח עוד לפני שמישהו העניק לו, משך בקלות את תשומת הלב. הוא היה ההזדמנות שלי לבדוק את תופעת מציצים בקרוב. התחלתי לשחק מטקות ולתרגל פריסבי רק כדי למשוך זמן ים. שלא כמו מניש או הם, לא הייתי מסוגל סתם לשרוץ בים, כול היום, יום אחר יום.

פגישתי הראשונה עם פעילותו מחוץ לים היתה בפסטיבל עכו 95. הוא הפיק, כתב, ביים ושיחק בהצגה "קומיקס מחתרתי" ויחד עם דניאל אמית שביים הפקתי סרט תיעודי על הפסטיבל. ארגנו ליעקב אגמון, מפיק הפסטיבל קומבינה, סרט במחיר מגוחך שכיסה רק מחיר צלם/עורך, תשלום אי שם בעתיד. כיון שמרבית האמנים עבדו בחינם או בסכום מגוחך יחסית להשקעה, הרגשנו חלק מהקהילה ומתוכן הצגות הפסטיבל המתריס ברובן. בראש פירמידת המתריסים היה המופע של חוני המעגל. הפעם יכולתי לראות מקרוב למה הוא מתכוון כשהוא, חוני, מדבר על ניהיליזם מוחלט, יריקה להיגיון והסיבתיות ככלים לניהול תקין של העולם חגיגת האקראי, המזדמן.

מזווית המפיק הפסטיבל נחלק למספר קבוצות: הסוחרים שהרימו באסטות (נייייייר ומניש שישנתי מאחורי הבאסטות שלהם), תיאטרון עכו שהכרתי דרך מוני, סמדר ודודי שזה עתה חזרו מהודו עם שמות סאניאסים חדשים ובמשרדיהם אפסנו את הציוד, שחקני ההצגות הרציניות, קבוצת שבע לעתיד שהציגו את "חנוך" והדבר המופרע הזה, "סמרטוט", קבוצת התיאטרון של חוני המעגל שלחזות בהם מרימים את התפאורה ועורכים חזרות היתה מופע מתמשך שבו אין צופים יש רק משתתפים.

הבורגני הבור שבי סירב לקבל ולהאמין שזה יהיה אפשרי שההצגה הזאת תימשך עד יומו האחרון. האמנתי שיקרה אחד משניים, הוא יפרוש או יתמסד ולא כך קרה. המשהו הפראי שבחוני שמר על חיוניותו ועצמאותו עד הסוף, סמרטוט מונף גאה כדגל על סוכת מציל.

ראיון עם חוני המעגל ורוני הרמן על הסרט חוף מבטחים 2012

חוני המעגל- אחריי המבול

ניסיון לקרוא את "נופל מחוץ לזמן" נכשל. טוב, כנראה זה לא הספר המתאים לצאת מסחף "בלשי הפרא". אני עושה עוד ניסיון להסתער על "מובינג" של אסף גברון. עירית טוענת שזה אחד מהספרים הטובים ביותר שהיא קראה כשיצא לאור, תמתמ שנאה אותו אבל בכל אופן סיימה. קשה לי להשתחרר מאותה מחשבה שרצה בי איך הייתי אני, כמובר ובעל שתי חברות הובלה בניו-יורק, הייתי כותב לו במקום לבזבז זמני על סבלות הייתי כותב. יש משהו שאני צריך ללמוד מהספר הזה לגבי הרבמכר, אני לא יודע מהו, אבל נחוש לחפש,