טמבור, בור סוד ונימית צחקנית; פרק ו'- חם ולח

הכתיבה התחילה פתאומית, כהסתערות על הדף, באמצע קריאת ההשוואה בין ביקורם של פרויד ואחיו באתונה וחלום איש הזאב, שאריות קריאת הבוקר, וכמו שהחלה, נגמרה. נשרתי למיטה ונשארתי עם הפסיכולוגיה, הפעם מזיכרון, על ‫ההתענגות הזו של השינה, שמשתווה לסירוב לדעת ואף למוות דמיוני, שמדבר עליה אלבר נגויין במאמר הראשון שקראתי עם קפה הבוקר מייד בסיום כתיבת הרצף. תחילה הביא אותי המאמר לחשוב על עונג קריאה עיונית לאחר כתיבת רצף - עונג שרטט גם לאחר שחזרנו רובין ואני מהים בעוצמה עם מספיק דחף שאכתוב עליו בטיוטת #סופשנחת - ורק מאוחר יותר (לאחר שישנתי עליוJ) על תוכנו: הרצון לשינה של המטופל, אמן עם נטייה להרס עצמי, עם הסירוב לדעת. לדעת מה? שאלתי ולצורך העניין עניתי לעצמי בהכללה ידיעת הגורמים והתהליכים שמפעילים את נפשי, להלן: תת מודע. ברור לי שאני רוצה לחשוב ולכתוב על שינה. למה להתעקש? אבא ואמא לא מצליחים לישון יותר מיומיים, זה משגע אותם. לעומתם אני מגדיל את שעות השינה ומוסיף עליהם, כמו עכשיו, שינה חטופה, שנ"צ קטן ולעניין. עודף שעות השינה שלי הוא סיבה לתסכול "אני לא מספיק", דמיוני וממשי. חוסר שעות השינה של אמא ואבא הוא סיבה לתסכול, עצבנות וחוסר מנוחה, אמא בוכה כשהיא מספרת לי שהיא נאלצת לישון בסלון. אני דווקא מקנא בהם, כמה יכולתי לעשות לו רק הייתי במצבם. מחשבה בולשיט, אני לא אוהב לחשוב ככה כי המחשבה הזאת פוגמת בהזדהות איתם אבל לא יכול לעשות דבר מלבד להביט עליה, על הקנאה בערנות הכפויה ועל מצב העונג הכפוי עלי שהרי אין מי שיפסיק אותו. האם אפשר להשוות עונג שינה לדיאטת מתוק שגוזר הבלש שלי רומאן צ'רניאק על עצמו? ההשוואה נכונה או שהיא דרמה מיותרת ממשיך לשאול. רומאן, גיבור כתיבה, תת-מודע בפעולה עושה החלטה להרוג את עצמו בצריכת עונג ללא גבולות. לשינה, לעומת זאת, יש ערך בריאותי ממשי. התסכול שלי סביב השינה הוא בעצם לא יותר מפעלול, ניסיון לג'גל כתיבה, קריאה, שינה, ערנות, סבל ועונג למשוואת קיום של משחק עם המועקה.

הסתבכתי? הרי לו רק אשמור על תקינות המשפט אוכל להמשיך להתענג, על כתיבתי, קריאתי, לבוא על סיפוקי שעמדתי במשימותיי, כאותו מקרה אמן (נגויין מגדיר אותו כשולי מבחינת חברתית, איך לא אזדהה איתו? J והנה השלמתי איקס אחוזים מרשומה ולא דילגתי/חסכתי/צנזרתי, תיעדתי בשלוש מאות וחמישים מילים, שש שעות כתיבה והרבה מחיקה=עריכה פחות שעה שינה ועוד לפחות שעה של הסחות רשת, משהו רלוונטי. להיות מרוצה? אהיה מרוצה אם אנגן חצי שעה כי אז אוכל למחוק עצמי ולצאת עם רובין לטיול לילה בסיפוק של אדון

אני חושב שאני יודע איזה סדרת גיפים אני רוצה לעשות. הידיעה, העונג שמצאתי ישלישלישלישלישלישלי,

ועוד לא נגעתי בידני, לפחות לירון אישרה חברות...

המשך קריאה בבלשי הפרא:

אמדאו סלווטיירה, ליד ארמון האינקוויזיציה, ינואר 76 פ'6. אמדאו ממשיך לספר לארטורו ואוליסס על ססראה טינחרו. על המזל שלהם להשיג עבודה בעזרת מנואל אצל הגנרל. ססראה היתה מזכירה טובה אך בעלת שגעונות. על הגנרל שהוא לא חיבב במפגש הראשון אך מאוד חיבב בהמשך, שנהג להציע לעובדיו לחם, גבינה וטקילה. על מלכודת המוות שטמנו לו והרגו אותו ואת הזונה החביבה עליו בבית זונות "מנואל סיפר לנו...גברים שנאבקו בהצטיינות למען המהפכה שלנו, שנכנסו עירומים למערבולת ההיסטוריה ויצאו ממנה לבושים במחלצות הבוהקות והנוראות ביותר..." [376]

חואקין פונט, בית חולים פסיכיאטרי, מרץ 83 פ'5. על בית החולים שנהיה מקום של עניים. על הרחבה שפתוחה לרחוב שהוא למד לאהוב. הבת שלו מספרת לו שאוליסס לימה נעלם, הוא אומר לה שהוא חלם על זה אבל משוגע אחד סיפר לו מספר פעמים עד שהוא הבין שמדובר בבחור שלקח לו את השברולט אימפלה "...לקח לי זמן לאזור את האומץ ולהיכנס לערבה הזאת. אף על פי כן, מהר מאוד הבנתי שאם יש מקום בלה פורטלסה שהקול בורח בו כמו ארנב מבוהל, המקום הזה הוא החצר הגדולה המוגנת מן השדרה שאין לה שם בגדר סורגים גבוהה..."

סוצ'יטל גרסייה, ליד אנדרטת המהפכה, ינואר 84 פ' 2(לפחות). נפרדת מחסינטו ונשארת לבד לגדל את פרנץ. חוזרת להתעניין בשירה אחרי הפרידה. מתחילה לעבוד בסופרמרקט, בידידות עם חסינטו מקריאה לו משירים שלה "...שמו של אבא הלך לפניו ... הופעתו החיצונית לא הותירה מקום לספק והוא נהג לומר אני מהמשטרה החשאית, תיזהר ממני, אני שוטר מקסיקני, תיזהר ממני ..."

לואיס סבסטיאן רוסאדו קויאקן, פברואר 84 פ'5 אלברטיטו מספר שפייל דיווינה נמצא מת ממכות. על גופתו היה את מספר הטלפון של חוליאטה אחותו. הם הולכים לזהות את הגופה. אף לא אחד יודע את שמו האמיתי "בעור שלו כבר לא נותר שום דבר אלוהי אם כי הרגו אותו לא מזמן, העור שלו היה יותר בצבע אפר, מלא שטפי דם בכל מקום, כאילו הכו אותו, והייתה לו צלקת ענקית מהצוואר עד המפשעה, אבל על פניו נותר דווקא הבעה של שלווה, השלווה של המתים שהיא לא שלווה ולא שום דבר, רק בשר מת חסר זיכרון" 386[]

חסינטו רקנה, קפה קיטו, ספטמבר 86, פ'4. פוגש את אוליסס במקסיקו שנתיים אחרי שנעלם במנגואה. "...שאלתי אותו איפה היה. הוא אמר לי שטייל לאורך נהר שמחבר את מקסיקו עם מרכז אמריקה. למיטב ידיעתי אין נהר כזה. ובכל זאת, הוא אמר לי....זרם מתמיד של אנשים מחוסרי עבודה, של עניים וגוועים ברעב, של סמים ושל כאב. נהר של עננים שהוא שייט בו....מכל האיים שביקר בהם, שניים היו מפליאים. אי העבר שמתקיים בו רק זמן עבר ושוכניו משתעממים ומאושרים במידה סבירה, אבל שמשקל האשליה כה גדול עד שהאי הולך ושוקע....ואי העתיד, שמתקיים בו רק זמן עתיד, ותושביו חולמנים ותוקפנים, תוקפנים כל כך, אמר אוליסס, עד שבסופו של דבר קרוב לודאי שיאכלו זה את זה.

חואקין פונט, בי"ח פסיכיאטרי ספטמבר 85, פ'6. משוחח עם לאורה דמיאן אחרי רעידת האדמה במקסיקו. הבת (איזה בת זאת, צריך לקבוע, רק אחת מדברת איתו) "לפעמים אני חושבת שאתה לא משוגע, אמרה בתי, אני לא משוגע, אמרתירק מבולבל. אבל הבלבול נמשך אצלך הרבה זמן, אמרה בתי. הזמן הוא אשליה, אמרתי וחשבתי..."

סוצ'טל גרסייה, ליד אנדרטת המהפכה, ינואר 86, פ'3[לפחות]. במקביל לעבודתה בסופרמרקט היא מתחילה לכתוב שירים ולערוך מדור ספרותי בעיתון מחתרתי. המו"ל כמובן מתאהב בה. היא זורקת אותו בסוף "בקושי הצלחתי לקיים ממוצע של שלוש שעות שינה ביממה. אבל לא היה אכפת לי, כי הדברים הלכו לי טוב, כמו שרציתי שילכו..."

אמדאו סלווטיירה, ליד ארמון האינקוויזיציה, ינואר 76, פ'7. מראה להם את השיר היחיד של ססראה, הם מאוכזבים שזה הדבר היחידי. השיר הוא יותר איור. אוליסס נזכר שראה איור שכזה בחלומו בגיל שבע. "ושאלתי את הבחורים, אמרתי להם, בחורים, מה הצלחתם לחלץ בבירור מהשיר הזה? אמרתי להם, בחורים, ארבעים שנה אני כבר מסתכל בו ואף פעם לא הבנתי כלום. זאת האמת, למה לי לשקר להם. והם אמרו: זאת בדיחה, אמדאו, השיר הוא בדיחה שמכסה על משהו רציני...ובכן, טוב, אמרתי להם, מה התעלומה? ואז הבחורים הביטו בי ואמרו: אין תעלומה, אמדאו."

חואקין פונט, רחוב קולימה שכונת קונדסה, אוגוסט 87, פ'7. חואקין חוזר הביתה. אשתו עזבה. מריה במלון ואנחליקה גרה עם במאי תיאטרון מובטל. הוא עובר לגור בחדר הבן. מתחיל לעבוד כשרטט בסטודיו של ארכיטקט, מתיידד איתו אבל מתי שהו המשרד נסגר. הוא מוזמן למסיבה בשכונה ונדמה לו שהוא רואה את האימפאלה 74 הישנה שלו. המשקפיים שלו נופלות "...חזרתי כלעומת שבאתי, אלא שה"אימפאלה" כבר לא היתה ברחוב, נראית ולא נראית, נמצאת ואיננה, והרחוב היה לחידת תצרף של צלילים שחסרים בה כמה וכמה חלקים, ואחד החלקים החסרים, למרבה הפלא, הייתי אני. ה"אימפאלה" שלי הסתלקה, גם אני, באופן שלא הבנתי במלואו, הסתלקתי. ה"אימפאלה" שלי חזרה לתודעתי. אני חזרתי לתודעתי.

אנדרס רמירס, בר, ברצלונה, 1988 פ'1. התגנב על אונייה מצ'ילה בשנת 1975 ואז פעמיים זכה בלוטו, ראה את המספרים. בחור חרוץ שפתח מספר בתי אוכל. העסיק את בלאנו כשוטף כלים. מאוד חיבב את בלאנו ורצה שיישאר אצלו "..ואחר כך חשבתי שאם אני חולם בעוצמה כזאת אין ספק שאני עומד למות...פקח את העיניים אנדרס, פקח את עיניך סופר ראטון, אבל דיברתי אל עצמי בקול אחר, קול שלמען האמת הפחיד אותי ולא יכולתי לפקוח עיניים, אבל באוזני סופר רטון שלי שמעתי אותך, בלאנו, שוטף כלים במטבח של הבר השלי, ואז אמרתי לעצמי, לעזאזל, אנדרס, אתה לא יכול להשתגע עכשיו...וכשראיתי אותך התחשק לי לספר לך את כל הסיפור הזה, אתה זוכר? קצת רעדתי והזעתי כמו חזיר" [419] המונולוג רומז שאנדרס מדבר עם בלאנו עכשיו

מעסיק אותי מאוד נושא עקשנות מאז שגיליתי כמה כייף להיות עקשן. לא יכול להגיד שעסוק הרבה בלהתחרט על התקופה שהקשבתי לשטויות של אחרים במקום להסתפק בשלי, הנהנתי "כן" לכל דבר ועפתי כעלה נידף לכל עבר. למה אני מספר, כי יש משהו שאני לא יכול שלא להעריץ על ההתעקשותו של אבא להגיד "לא" ליועצים רפואיים, מנוסים יותר או פחות, ולדבוק במוכר וידוע. אני יודע שזאת טעות, אבל מי אני שאקח לו את הכייף להתעקש. וכל זה הקדמה בכלל שהחלטתי להתחכם ולהכריז על רביעי כיום הריטאלין שלי. איך יכול להיות שכולם מבסוטים מהכדור הזה, ואני מחוץ למשחק. כשלקחתי אותו פעמיים בחיי חשבתי שזה אחד הסמים המוצלחים ביותר שהמציאו והנה דווקא אני, מספר סיפורים ונרתע מלקחת. החלטתי להפסיק להיות שמרן עקשן על חומר טבעי ולהתעקש איפה שקשה לי, גם לי מגיע התרופות של בבילון שכול הילדים מכורים להן

‫#‏טמבורבורסודונימהצחקנית פרק ו' – חם ולח

Nick Drake - Things behind the sun

שמחתי לראות ששוב שינו לנוחות הקהל את סדרי הקבלה בתור לד״ר רווית במחלקת המחלה הכי עשירה. הפעם עומד סוג של שומר בכניסה שאליו לוקחים מספר ואז הוא לוחץ על הצג בשבילי, כבר לא סומכים עלינו, ובצדק. השומר, שאני חושד שהוא בעצם מתנדב, מגיש לי פתקית עם המספר 513 e למשרד דרכי עיכול ואחר כך מוחק בקפידה בעזרת סרגל. במשרד של רווית נוזפים בי כבר מראש ולא במקומה אלא כתוספת, על שלל בדיקות לא מעודכנות וסתם חסרות כי לא בא לי לעשות ונותנת לי מספר g210. הקהל בינתיים פחות אומלל, טוב שימשיך כך. מתקשר לאמא ושואל אותה אפאקן אפרופו איך זה אבא מצליח ליצור מצב שאפילו לא מנדנד לו, כמו שמנדנד לה על דיקור. היא נאנחת ואומרת ״הוא פשוט לא מאמין״. מערכת כריזת המספרים מתבלבלת ומתחילה להדהד את מספרי התורים. כולם נעמדים במבוכה, יודעים שמשהו פגם אבל מה לעשות מה לעשות

‫#‏טמבורבורסודונימהצחקנית פרק ו' – חם ולח

I Call Your Name - The Mamas & The Papas

קשה להיות חכמולוג עם שתי אלו אבל עשיתי כמיטב יכולתי + התמונה אחרונה בהחלט מהאייפון (כולל האוזנים של רובין). רנה אוהבת פגישות ליד הים ותמתמ לא הכירה אז ניצלנו הזדמנות להרגיש חו"ל ביום חול עם גספאצ'ו, סלט קייצי ויין לבן. אוכל נשים, דיבורי נשים, קצת על עסקים והרבה על ספרות, כתיבה במילים ודימויים עם/בלי כלי ביטוי חדשים וכמובן שפינוזה הזה של מי צריך את זה לעזאזל

‫#‏טמבורבורסודונימהצחקנית פרק ו' – חם ולח