טמבורבלומסופטי ; פרק א - או.קיי

הנסיעה עם אמא היתה טיפולית מלא. היא התחילה מבקשה של אבא בשבת, שמרגיש לא טוב, שבשני אבוא אליהם, ומהם אמא תיקח אותנו לאופרה, לגנרלית של מקבת, טרח ואמר. הוא נתן מבט "כמה פעמים עוד אבקש", לא תוקפני נעלבי אלא מסכני עלובי, חשוד. או. קיי. לא השאיר מקום לרעיונות חילופיים. הוא הודיע במהלך ארוחת הערב על החלטתו לאמא לגבי החלטתו/נו המשפחתית המשותפת בעניין יום שני. היה צריך להרים קול כדי להזיז אותה והתעקשותה מהמסלול השמאלי חזרה לאמצעי. היא לא מאלו שמאמינות במסלול הימני והיא כן אוהבת ללחוץ על הגז. היא חרדתית מדי לנסוע במהירות גבוהה בשמאלי. לכול מי שיש בעיות בלב יש בעיות חרדה, זה ידוע קבעה. היא התקשתה למצוא יתרונות באמצעי ולחוצה פחד. זה לא הצגה. זאת היא, ילדה מפוחדת, מפוחדת מהחיים ועכשיו מפוחדת מהמוות. הגענו כמו גדולים לאופרה. היא חנתה בול איפה שנוח לה. בטיפשותי עצרתי אותה מלשלם מיד על החניה. הגענו בחמש ורבע. היא סקרה במבטה את המקום והורתה לי, עד שהספקתי לזוז השולחן היה בידנו. אלופה. עכשיו מהר תזמין לפני שהיה תור. הוי כמה התור התארך אחרי שחזרתי ממנו עם חיוך מנצח. בכניסה פגשנו את דודה חיהל'ה וחברה, שיווקתי יומבלום, סילפתי בכפייה דווקא וזרמנו פנימה. התמשמענו לשלוש שעות וכשנגמר, עשינו כפיים רק לשלושת הזמרים הראשונים. אמא פילסה אותנו למעלית, בום שועטת לחניה. איזה רוח היא אומרת מופתעת שיש משהו מהיר ממנה בדרך לחניון. לא מתעכבים על תשלום החניה למעלה ברחבה. יש בקומה למטה ואנחנו ראשונים בשער, לפני התורים, וזה מה חשוב. העיקר לא להיתקע. לזוז. בדרך חזרה על כביש 20 היא זעמה אך נשארה בנתיב אמצעי. חטפתי מבט "שלומיאל" כשהתעכבתי ולא לחצתי על החיוג המהיר בטלפון לפתיחת שער הכניסה כבר בפנייה לרחוב וגזרתי עלינו להמתין עד שיפתח. בירידה לחניה היא הרביצה ספיד איפה שכולם מאיטים. איזה גדולה...אלוהים תן לי להיות כנה עם עצמי ולהיות כמוה ואני מה זה מתקתקתפאקנבלוםהזה. בבית אבא על ערוץ הספורט. נראה טוב, הועיל לו החופש. אני יורד על אבטיח ונותן לו פקאנים מקולפים. נו, מה אתה אומר, הוא שואל, איך היא נוהגת? אמרתי לו שאני פסול מלהעיד כי יש לי אינטרס לעבור לשיטת המוניות, אבל אם תקפיד איתה שתישאר באמצעי ותשתמשו בווייז לעזאזל יהיה בסדר

#בלומסופטי פרק א' או.קיי

בזכות זמזום קבלת מסרון של "דרכנו" – זה קורה היום! כנס התעוררות בבית התנועה הקיבוצית נחלצתי מהרשת, הגעתי בזמן ויצא לי לתפוס את מאסטר ניר משהגיע למרכז, מתחילת המפגש עד סופו, את כל ההצגה. מאסטר ניר תפס פינה מיד שנכנס לאולם והתחיל לסוב במעגל ולנוע ברצפי תנועות. הקצב שהוא עובד מדבק, האגן והידיים שלי וקס און וקס אוף איתו. כל כמה דקות הוא עוצר, מנגב את הזיעה. מהר מאוד הוא ממטרת זיעה למרות שהאולם קריר. צפינו בו ארבעה חמישה אנשים במשך זמן מה, בשלב מסוים הבנתי שהקרבה שלי אליו, מטרים ספורים היא איקס קזואו אונו שפספסתי והייתי מאושר. הוא עבר לעבוד עם עם כידון וחרב-מתכת. לקראת השיחה כבר נצמדו עשרות מאיתנו סביב הקירות לצפות בו ואז התחילה שיחה. היא מצחיקה ועצובה כי לפעמים הכאב שמקפיץ אותו מקפיץ אותנו, אבל בסדר, הקיום קיים נקסט

#בלומסופטי פרק א' או.קיי

אדוארדו מסיע אותי ל"מילים, מילים מילים על המלט", השקת קובץ ב"נסיך הקטן" בדרך דיברנו על כאב. יותר נכון הוא דיבר, כיוון שאני נתתי בראש עם עוד #סופשנחת קטן כשהחלפתי בגדים אחרי השיחה. הגעתי למונולוג של אוהד קנולר ואז דיבר אריאל קריל. בשלב הזה ידעתי איך אני רוצה את האירוע שבטח כבר לא יקרה השנה כי מי ידבר איתי ואם יהיה מי שידבר, לא ממש במצב של להשיב. ממש יופי, ניסיתי להתרגז על עצמי אבל היה לי טוב מדי להקשיב לכל כך הרבה דברים חכמים. כשריקי בליך היתה אופליה אני ידעתי שחייב למצוא תרגום של המכתבים או למצוא מתרגם. לא ציפיתי שיהודה ויזן יהיה כזה צעיר ענק. גם גובהו של דרור בורשטיין ביום גולדמן הפתיע אותי ואולי יש לי בעיה בהערכה או שסתם סטטיסטיקה ("אההה...מופתע מקצועי" שומע בקולו של מניש). הטרדתי קצת את עידן צבעוני שהיה בשיחה עם עוד חכם לגבי מתרגם ואז הלכתי להסתער על הענק. הענק היה תפוס ונפניתי לאריאל, שנראה ומדבר מהוגן כמו שבחיים לא אהיה. הוא ידידותי ואומר שנדמה לו שקיים תרגום של המכתבים. אנשים נעלמים לי ואני נדבק לבר הקטן ליד המטבח ונע בשקט עם המוסיקה. בחורה מגיעה ואני נזכר שבאתי לעבוד, שיש התקהלות חכמים בחצר ואיטס נאו אור נבר. היא היחידה בשולחן מלא של הנהלה ומקורבי האירוע. נעים מפנה לי מקום ואני נכנס לשבת. לשאלה מי אני נפלטה לי תשובת מחץ שלום אני ורדן ואני כותב רב-מכר. תחרות אינטלקטואלית הם לא יראו ממני. עפר שלצידי עושה הכרה ואני מגגל על אמנון נבות. פאק, שוב לא עשיתי שיעורי בית. עפר מזכיר בתשוקת חוסר התשוקה שלו את הדחליל חבר של דורותי. הוא מאתגר אותי למצוא סימוכין על קוס ג'ינג'י ב"יוליסס". הוא קלט את הטינדר ביומבלום בשנייה ואני כבר חושב לעשות איתו קומיקס. יהודה עייף, זה לא הזמן או הזמן שלי לדבר איתו, באסה, אני גם לא מגיע למיכל ואמנון. מסלקים אותנו בחצות. בחורה על אופניים נוסעת בחינניות, מחנה צמוד לדלת החשמלית באמפם נחלת בנימין, מרחפת פנימה והאופניים שלה אחריה בלי שתרגיש. אני מזנק ותופס אותם לפני שיפלו על השומר שיושב בצד ומעשן. "צדיק אתה" הוא אומר ואני מרוצה.

[בכתיבה בשישי אחר הצהריים נפגש עם אבנר/אומר לאמא שתתרגל, זה המצב כשהבן של כותב יומנאי]

מכריח עצמי לכתוב לחיים פסח לפני שמתחיל לנדנד לכל עמותות ג'ויס בעולם ולגיס של אורי.. יש גבול לפחד מ"לא". בפרטי אוקיי אבל לא בעבודה. לא מוותר לו (אם פאקן כבר) כשהוא עונה שהוא מקריין נורא. גם לא מאמין לו כי שומע אותו ברדיו. כשחוזר מהים, מתברר שעברתי את משוכת הלא. הוא מסכים ועוד להתחלה בנמר של נייר. זהו, לא צריך יותר כלום. אני משאיר את התשובה שלו על המסך בחלונית קטנה שאוכל לראות כל הזמן. אחר הצהריים הוא אם אני מכיר את הספרון "ג'קומו ג'וייס" של ג'וייס שהוא ערך והוציא בעברית בתרגומו של יורם ברונובסקי. מגגל, יש ערך בויקי ואת הספרון עם איורים ברשת. זה כל כך מעצבן אותי שאני לא מכיר ומקפיץ לי כעס שכנרת לא מדברים איתי וקושלאמאלהם אני מתייצב אצלם במשרד. ועוד ספרון טינדר בריבוע. ג'וייס מספר על אהבתו ללא תקווה בתלמידתו בטרייסטה, יהודייה בת לאב עשיר, יפהפייה שלא שמה עליו. במקום להתעצבן אולי אעשה פאקן גיף.