erטמבורברלינרichbin

פרק א׳– נחיתה, העז יוצאת

נשמעתי לתמרה ולא יצאתי ברגע האחרון. כך יכולתי לשרוד בשלוות נפש את הצ׳יקאין שקרה בטרמינל 1 ולא 3, לחץ איבוד ומציאת כרטיס אשראי בחזקת ’’מאיפה שאדע מספר טיסה חזרה’’ בדיוטי פרי, ולהתיישב ליד החלון בקצה הקדמי של כנף הלאו קוסט מלא בקהל מבוקר תקציב לצד שתי בחורות צעירות. הידידותית מהן סיפרה לי מאוחר יותר שהן בדרך לסופ’’ש, ושהן הולכות לבקר בכל המקומות שדיוויד בואי היה. מממ...חשבתי, זה רעיון וסיפרתי להן שהדייל שהאשים אותן, על לא עוול בכפן, שהתיישבו במקום לא שלהן גם שידך אותי עם בחורה מלוכסנת עיניים קצרת רואי ונעץ בי מבט נעלב כשהתברר לו שאין קשר ביננו.

back2touristzone by berlin gif

העננים עזרו לי להיכנס למצב מוגן, בועתי. מדי פעם גלשתי לכתיבה על דילמת תת–מודע התורנית; בדיוטי פרי שמעתי אחד משיריו החדשים של שאנן סטריט, מהאלבום שכתב לאחר מותה של אחותו. היום יום הולדת של אחותי, האם אני מחבר את השיר לרשומה? מעל קפריסין הוצאתי את אחד משני הספרים שנבחרו לטיסה.

שאנן סטריט – יולי

ספר שמעורר תגובה ממגע ראשון הוא כסם שניתן לתחושה בזויות השפתיים מיד עם צריכתו.’’יש’’ קולני מאשרר נפלט מפתיחת בעלת הבית/נעה ידלין ומבהיל את השכנה . בעמוד השני כבר היו לי שלושה אנשים שחייבים לקרוא. ממומקם בירושלים, מרחק בטוח מ’’זיכרון דברים’’ התל אביבי והבורגנות הזעירה של שנות ה*70, אני נלקח למשפחת פוגל מאצולת השבט הלבן, מקומי הטבעי כמובן. ההיכרות בחלק הראשון היא דרך אסא פוגל ולה יש שלושה רבדים: הראשון הוא מה שאסא חושב ועושה, השני הוא מה שחושב עליו הקול המספר והשלישי, יציר נקודות ההשקה לחיי. אסא הוא הכלאה מעצבנת של שכל, רגש ופינוק. הוא בוחר להתמחות במחקר תרבות העידן החדש/ניו אייג’, מושג שהתפתח בחצי השני של המאה ה*20 ותחום חדש באקדמיה. הוא כותב דוקטורט על ׳׳אנטי רציונאליות ואנטי אינטלקטואליזם בתרבות העידן החדש’’ ומתקשה למצוא עבודה לאחר סיום לימודיו. סיבת קשייו היא לכאורה שתחום מחקרו, העידן החדש, נופל בין כמה מחלקות באקדמיה אך לאמיתו של דבר, אסא פוגל יכול להרשות לעצמו, כלכלית ונפשית כאחד, לזייף עצמו לדעת ולהסתגר לתוך הרציונאליות והאינטלקט שלו, בלי שייאלץ להיות מאויים רגשית על ידי צרכני העידן החדש שאותם הוא חוקר ממרחק בטוח. איכשהו, כבר בתחילת הספר אני מרגיש בר מזל שהצלחתי לצלוח את ראשית תקופת העידן החדש בישראל ללא מומחים בתחום שהיו מן הסתם משכנעים אותי לא להתקרב לממבו*ג׳מבו. גמיזת שאיפותיו האקדמיות של אסא היו פגישתו הראשונה עם הממשי, פגישה קלה אומנם, חבטה בפגוש החיים ותו לא, שבמובנים מסוימים מאפשרת לו להביט על החיים ולספק תובנות על החיים ומשפחתו. הראשונה שבהן היא חלוקת התא המשפחתי על פי שני קריטריונים: אסתטיקה והומור. ביג לייק. אימצתי והפנמתי את קו החלוקה.

נתתי לנהג המונית להתקשר למיכאלה, עובדת של ניג׳ן, שאמורה לתת לי את המפתח. היא לא עונה. ניג׳ן הזהיר אותי מראש שהיא מפוחדת בצורה קיצונית מלדבר אנגלית ונוטה, כמוני לא לענות בנייד.הנהג נלחץ ואין לי ברירה אלא להישאר רגוע. יש לי את הכתובת שלה ומראש הכנתי עצמי לצרות ולקחתי בשדה תעופה דפדפון של הוסטל. אמא שלה בבית ונותנת לי את המפתח. כעבור עשר דקות מיכאלה מתקשרת חזרה לנהג. עכשיו הוא לא רוצה לדבר איתה ועד שהטלפון עובר אלי, היא מנתקת. שנינו מחייכים. יש לו מבטא ערבי בולט ואין לי שום כוונה לשאול אותו מאיפה הוא. הגרמנית שלו טובה, הלוואי עלי. הוא מוריד אותי בבניין של ניג׳ן. עוד רגע של לחץ של איבוד ומציאת המזומן, קשיי מפתח להיכנס לבניין אבל זהו, אני בפנים. האור נדלק אוטומאטית בחצר מוקפת חלונות, אפילו בחושך רואים שרוב הוילונות מאחוריהן מוגפים. עולה לדירה בקומה הראשונה. החימום עובד, כבר טוב. משאיר את המזוודה בחוץ ועושה סיבוב. מנורת כדור פורח במסדרון, שלושה איורי דיו לאורך ושתי תמונות גדולות של ההימלאיה בשלג, תמונה של ניג׳ן וטאטיאנה והמון פסלוני בודהה ואבני חן. וילונות סגורים. דבר ראשון פותח אותן. אחרי זה מכניס את המזוודה ומוריד נעליים. עז ישראל יצא, עז ישראלי נכנס. רואה חדשות, שומע סבג, היום נקודה כרוכית ועובר לצינור. אין התלבטות ברשימת השמעה: פינק פלויד, לכבודי ולכבוד מבט השיאווו שמקבל מכל מי שבצניעות מספר לו שהייתי שם לפי חצי יובל.

פינק פלויד החומה ברלין 1990, יש משהו נחמד במשתף הוידאו, מחמוד אסאל, ששם את פניו מימין המסך

אור בוקר אפרורי נכנס דרך החלונות. אם אלו מאחורי הוילונות כבר לא צריכים את קרינת השמש אולי כדאי שגם אני אאמץ את שינוי היחס למחזור האור וחושך. בינתיים לא הגעתי לשם ומתחיל לתרגל סאן צואן, נישא על הרוח הגבית מההצטרפות לפרויקט ספר למאסטר ניר מלחי בהדסטארט. אין לי אמונה ביכולתי לתרגל עצמאית בבית, נטול דוג׳ו קרוב אבל זה מעצבן אותי מספיק בשביל למצוא פתרון. בנוסף לריצה. האור נספג לחשכה בקלות דרך חלונות והיממה מתארכת. פס קול פסנתר תלוניוס מונק מלווה את היממה נטולת אור שמתארכת ויש לי פתאום המון זמן. עורך סיבוב התאקלמות, מוצא את הסופר ומכין ארוחה ראשונה: צלעות חזיר, תפ’’א בתנור עם כמה גבינות ודובדבנים מומתקים. צצים כל מיני פרויקטים שנשכחו ובלי לשים לב עובר לילה שני ללא שינה ונרדם רק בזריחה מתי שהוא בין 7 ל 8.

כנראה שמרוגש מאוד ממה שקורה סביבי ולכן מתעורר אחרי שעתיים בלבד. משלים את מכסת העבודה ויוצא לסופשנחת. הכנתי תוכנית מסודרת שאותה זנחתי כמאה מטרים מהבניין בפינת רחוב קרל*קוניג ותעלת לנדוואר. בשעה הראשונה הקפדתי לא לסטות ורצתי על קופניק שטראסה (בשיעורי בית ביום שאחרי התברר שזה שם האיזור ונסיך יליד פולין מהמאה ה*12 ששלט באזור ואף הספיק לערוך מסע צלב לירושלים) באיזה שלב לא עמדתי בפיתוי וחתכתי הצידה מדי. שעתיים מאוחר יותר, הצלחתי בלי לדעת איך, להגיע לצדה השני של פינת הרחוב בו התחלתי.

למחרת, שישי, יצאתי בצהרי היום. היה יום שמש נפלא אבל מוכן להתבלבלות, לא נתתי לה להטעות אותי ויצאתי מצויד. ניסיתי לעקוב אחר תוכנית להגיע לספריה ובית הפילהרמונית, מקום 2 ו*3 ברשימת החובה לראות. לא הגעתי אליהם כמובן. וחזרתי רצוץ בשמונה בערב אחרי שבדקתי למה מתכוון לה–קורבזייה (הספר השני שלקחתי) כשהוא מצהר כבר בתחילת ’’לקראת ארכיטקטורה’’ שבנייני מגורים היא בעיית התקופה המודרנית ושיש למצוא את הלך הרוח לבנות ולגור בבתים סדרתיים, כאילו שברלין, עם הגבלת גובה הבנייה, מלאה בהן.