פרק ט' - פרפרים מעל דבלין

השיחה הדמיונית עם שלומי פטרה ממני להתעסק בשאלת מחיר המטרה ובצורך להתחייב להביא קהל לאירוע. הפתרון שעלה בראשי ב"הודנא" היה להציב את עמדת הבידורית במקומות עם מרחב ציבורי שהקהל כבר נמצא בהם. בניתי על הסקרנות האנושית שתפתה כל מי שיהיה בסביבה להצטרף לקריאת "יוליסס". החלפתי את קיבעון PORQUE TE VAS, שיר הנושא של "קריאת העורב" בצפייה רצופה וחוזרת בסאגת "הסנדק", הזדהיתי עם כל מילה ומצב "סירבתי להיות שוטה רוקד עם חוט תחת ידי הגדולים" (ויטו למייקל בשיחה אחרונה לפני מותו). בבוקר נפגשתי עם סלמא כדי לגבש את תסריט ההפעלה של אירוע המשפחות. סלמא הזהירה אותי שאם לא נזמין כיתה מבית ספר ערבי, לא יגיע אף ילד. ידעתי שהיא צודקת, אך לא היה מצב לארגן הסעה מאורגנת מבית ספר משתי סיבות: א- התקשיתי לבלוע את הרעיון שכבר בגרסת הניסוי יגיע איזה ילד שהכריחו אותו לבוא. ב- התחלתי לקלוט שאני לא כשיר לדבר עם אנשים ומיוחד נשים. בעוד סלמא ואני מבצעים סיעור מוחות לתוכנית ההפעלה צלצל שלומי וביקש להקדים את הפגישה. דיוושתי במהירות חזרה הביתה. במזלג הכבישים ראיתי את הנהג שלו מחפש מקום להחנות, הסתערתי בגניבה הלמתי בחלון וצעקתי "חסמבה חסמבה חסמבה". הנהג של שלומי התכווץ, החוויר ולולא שלומי שעצר אותו התכוון להסתלק. שלומי יצא מהמכונית, התחבקנו והלכנו אלי, ליד השער, רחוק מאנשים, התחלתי לבכות מהתרגשות. הוא שם ידו ללא אומר והמתין עד שאסיים, משחרר להיות ליד אנשים שרגילים שבוכים סביבם. נכנסנו הביתה והראיתי לו את כל הדברים היפים שצמחו מאז שהיה פה לאחרונה. היה המון מה לדבר. אחרי חצי שעה, הוא הזכיר לי שהיתה סיבה לפגישתנו הרגעתי אותו שהכול בשליטה, דיברתי איתו בראש וקיבלתי את כל התשובות. בערב הלכתי לדבר עם הודנא. כשהגעתי היתה חזרה של "הודנא אפרו ביט" לקראת מופע השקת האלבום שלהם בעוד מספר ימים. התיישבתי לשמוע והרגשתי שהם מנגנים בשבילי. לא הייתי במצב נפשי לקבל "לא" או "אולי" וכשהסתיימה החזרה, כמו במשחק חברה בלי כן,לא, שחור ולבן, ניהלתי שיחה שכולה בתחום האפור. יחד עם זאת הרגשתי שאולי יהיו אנשים שלא ירצו לנסוע עד לפלורנטין והודנא משדרת יותר מדי לקהל צעיר ושאולי כדאי לבדוק עוד מקום עם נגישות לציבור במרכז ת"א. איפה? "המנזר", ברור! השפעת המחזור הראשון של הצפייה בסאגת ה"סנדק" התחילה להיות מורגשת, רוחי התרוממה, נגמרו התהיות, הספקות טסתי בהייפר. תמיר, מאיה וסלמא, הבסיס היציב של אירוע המשפחות, שמשו כמסלול המראה לערך עצמי. הבקרה התקציבית הפכה להיות אובססיה דקדקנית שניקזה והגנה את ההפרזה. התערוכה המפוארת של יומבלום שנדדה בין המקומות שסירבו/התעלמו התאיידה לתוך וידאו-ארט שראיתי בדמיוני: איסוף קטעי הליכה בדבלין מגרסאות מוסרטות של "יוליסס" ושליחת דימויי פרפרים מעליהם. התלבטתי כיצד לשכנע את אילה, בדיון עתידי שיתקיים לאחר פתיחת תערוכת הגמר שלה, לא לראות בפרפרים דימוי כפוי על מבטה.

למחרת יומבלום

בערב מוינו שאריות ההפקה והועלמו מהעין. נשאר לבצע סבוב החזרות שנדחה למחר, הסחורה היתה במכונית. לא חששתי מריקנות, ידעתי עם מה אמלא אותה: "מד מן" עונה אחרונה, "משחקי הכס" עונה חמישית, ,הג'ינקס" ששה פרקים, "סמוך על סול" עונה 1. בשבועיים שהקצבתי להחלמה משיגעון יומבלום ייעדתי למדיה תרופה לאיזון כימי במוח, הפחתת ההשתוקקות וקיצוץ הפנטזיה בלי כניסה לדיכאון. חזרתי להרגלים ישנים כקריאת לילה תחת הפנס בגינת הכלבים כדי לבחון ולהשוות, נטול יומרה לאובייקטיביות, את הפסיכוזה שלי אל מול דון קיחוטה. העירוב המופרך של החיים כספרות, האטימות, ההתעקשות העקיבה להשליך על "יוליסס" וג'ויס. אולי הפיכת ג'וייס לאלטר-אגו נועד לא לבצר את דמותי אלא לערוך וידוי הריגה ל'אני של פעם", ההוא שקם על הרגליים. האם זה אפשרי?

1-2.6

יום כתיבת הרשומה

חוזר מצילומי #סרטסבאסבתא, תיעוד הימים האחרונים של אמא ואבא בדירה. כשנכנסתי אליהם, כל אחד מהם היה עסוק בחדר אחר וחנה פתחה לי את הדלת. לאחר חמש עשרה שנים היום זה הפעם הלפני אחרונה שהיא עובדת אצלם. משפחה חדשה תזכה לקבל אותה כעזרה. אמא לא דרשה להתאפר ולהחליף בגדים לפני הצילומים והניחה לי לעקוב אחריה מסדרת את הארון, ממיינת נעליים ומקבלת שיעור תפעול טלפון נייד מחנה. המצלמה יציבה ביד. אני מנתב את תחושת הסיפוק לשיפור באחיזה. אין לי הקשר חיובי אחר זמין; מצלמת הוידאו HI8 נקנתה לפני יותר מעשרים שנה כפיתרון דחק להתנהגות שותף שסירב לשתף פעולה. אני משתמש במצלמה הזאת כי שותפיי בהווה סירבו להלוות לי מצלמה דיגטאלית חדשה יותר. הסרט נולד בהיותי במצב מאני, הרחבת דימויי כ מפיק על. לפי התוכנית, את הסצנה הזאת "חנה וההורים בפעם האחרונה בדירה עם ציוד" נור ועידו היו אמורים לצלם. בוקר, חופשת קיץ, חוקת משפחת "בתלם" אוסרת הערת קטינים.