סיפורים שהארץ אהב; ליקוי חמה מאת עינת יקיר

קישור לסיפור

אלה, נהגת חדשה מבצעת תאונת “פגע וברח” קטלנית וממלטת את רגשות האשם לאבדן חוש הראיה. היא נכנסת למצב של הלם מרגע הפגיעה, ובורחת למקום ילדותי ומוכר של “לא רואה ולא נראית” . הסיפור מתחיל באזהרה. אזהרה שממנה הגיבורה מתעלמת: את ימי העבודה הארוכים והחד גוניים היא ממלאת בבהייה לתוך השמש למקום ש”הדברים הופכים לנקודות”. כך היא מחזקת רוחה, והיא בדרך לעצמאות, אפילו עצמאות כלכלית. אלה מבצרת את עמדת העבודה שלה בעזרת רדיו ובונה קיר אינסופי של צלילי תלונות. היא ממשיכה לתפור, מעלימה עצמה במלמולי טרוניות. העולם בחוץ מורכב לא ממוסיקה כמצופה מבחורה צעירה אלא מקול מצוקה לא נענה. בעזרת החוץ המתלונן היא בונה מעגל קסמים של רמייה עצמית. היא מתעלמת מהמתלונן אך בא בעת היא מאשררת מצוקתו ואת קריאתו לעזרה. אלה קונה מכונית. שוב לא נשמעת לאזהרות שהיא חולמנית מדי לנהוג, “אינה יודעת ימין ושמאל” . לולא האזהרה בתחילת הסיפור אפשר היה לטעות ולחשוב שלמרות ביישנותה ומופנמותה, היא תתרחב ותגדל יותר מחברותיה לעבודה. הבעלות על כלי, אפשרות התנועה והיכולת להמשיך לבהות בעודה מתגלגלת העיף זיקוק תקווה שעף גבוה. נפילתו מיידית וחרישית כגוף שמכוניתה העיפה לצידי הדרך. כעת לסיפור יש שני מקצבים: משך הזמן של האנשים “הרגילים” שכוונותיהם תמימות ומשך זמנה שלה. הצורה שבה מאורגן הסיפור בונה קירות מעמעמי קול של סימפטיה לצעירה האמיצה עד לא מכבר שמתרסקת רגשית מולנו. הפער בין הקצב האחיד כמטרונום קר רוח, נפילת, המשפטים והפסקאות בזה אחר זה לתוך העין מאפשרת לנקודות לשחזר עצמן לדברים, למציאות

האיומה: לאלה, התום בהתגלמותו

ran moneta