קריאה שיתופית בשתיים דובים/מאיר שלו

חלק ג; להחזיר מכות

ה"לפני ואחרי" מתואר בשני אירועי מפתח, ממשיים וסמליים כאחד בחיי זוגיותם: הזיון הראשון ויום הולדתה ה-40 של רותה. רותה דוחפת ראשה לורדה, נרתעתי כאילו קרבה פניה אלי ואני לא ממש רוצה לראות? שאלתי עצמי. האם זאת הסיבה שהקריאה מאופיינת במקטעים קצרים ומהירים שזמן ארוך מפריד בינם. העיסוק של ורדה בגופני שלה ושל איתן מביא אותי לשאול אם אני נמשך אליה כפי שהיא מוצגת. אם הייתי חושק בה לו הייתי תלמיד שלה, שכן, זכיין תחנת דלק סמוכה למושב. יש מיץ, לא הטעם שלי אבל מבין את איתן. מחד- לפני ואחרי לא הייתי רוצה לגור איתה. מאידך- אני מחזיק ממנה מספיק להעריך שגם היא לא היתה רוצה לגור איתי. כך או כך מצאתי עצמי שוב במרחב ציבורי, בהמתנה ותור ארוך במיוחד בנתב"ג. "אני מחייכת, נכון? לפעמים, אם אני לא אומרת לעצמי לחייך, אני לא עושה את זה. או שאני מחייכת אבל מרגישה את זה. זה בגלל שיש ימים שבהם אני כאן רק שחקנית. קיבלתי תפקיד ראשי בהצגה על אישה שאיבדה אותו ואת בנו, את שני הבחורים שלה ביום אחד. אבל חוץ מזה, ורדה, החיים שלי לא רעים. יש לי...." (פרק 29, 256) .."אז תשמע מה למדתי היום, משהו נחמד חדש, להירדם כמו טחנת רוח: מי שהיה למעלה נשאר על מי שהיה למטה, אבל עם הגופים קצת באלכסון כאילו אנחנו איקס, וכל הארבע ידיים והארבע רגליים פרושות, ומי שמסתכל עלינו מלמעלה – אלוהים בדרך כלל- אומר לעצמו: איזה יופי שלח טחנה, למה שלא נסובב אותה? בואי הרוח ופחי, פחי בכנפיים היבשות האלה, שיעופו קצת." (סיום פרק 29, 261) ושמח לצאת מאבלם. די כבר. לא רק לרותה נשבר הזין לראות את איתן. גם לי. מצידי שתיסע לטיול סביב העולם. אני שונא מצבם הכפוי, בשל לגמור ת'ספר ולהוציא אותם מחיי. החיים מאפשרים: יש תור ארוך, עגלה לשים עליה את הספר ובטרייה מלאה לכתוב הערות בNOTES. הרצח המיותר של סבא זאב מתואר בקווים גרפים כקומיקס. דרדסבא זאב ומכשיר השמיעה שלו מגיעים בזמן הלא נכון למקום הנכון למות בו, תחת העץ שכה אהב. "כמה סמלי" דליה אומרת ומעוררת ברותה התבודדות רגשית עם גופת הסב. הטבע חזק מהאנשים סביבה. היא נסגרת לשוטר, לדוביק ודליה. ומתייחדת. קצב החיים גובר והיא בהילוך איטי. כמו ביום מוות של נטע והתחלפות בעלה. משהו קורה באוויר, היא מרגישה. עוד לא יודעת איך לנסח. בעלה קם לחיים בפיסי שלו. ..."אבל דליה לא חשבה שזה מצחיק. ובכלל, איפה הוא? שבה ושאלה. לא עניתי לה. התיישבתי עם קהלת לכתוב משהו להלוויה. למחרת לפנות ערב קברנו את סבא זאב ליד אשת החייל שלו, סבתא רות, אם לבניה וכולי וכולי. הרבה אנשים באו. אבל יותר מאוחר נותרה קבוצה קטנה יותר, חברים יותר קרובים, וכל מיני בני דודים רחוקים וקשוחים מהגליל, שדיברו וסיפרו על סבא ועל המושבה וכל מיני סיפורים, ודוביק, שהיה שתוי קצת, אמר פתאום: תיזהרו מרותה, בזמן האחרון היא כותבת סיפורים והיא עלולה לכתוב גם עליכם או לגנוב לכם רעיון. ואיתן חייך פתאום ואמר: למה שלא תקראו לנו משהו, רותה? ואני נדהמתי; הוא גם מדבר כמו פעם, בסגנון ובטון שמזכירים את בעלי הראשון. הבאתי את המחברת שלי וקראתי להם את הסיפור שכתבתי לנטע על האדם הקדמון וכולם התלהבו ואמרו: צריך לפרסם! ואז קראתי להם, בשינויים קלים, גם סיפור על איזה בחור מהמושבה שאבא שלו לקח אותו לבית זונות, ואיתן שב ודיבר, כמו מתענג על יכולת ששבה אליו, ואמר" רותה, את צריכה לכתוב עוד."

נזכרתי גם אני בסיפור על בית הזונות בטבריה. מכל הסיפורים של רותה עד כה, אותו אני הכי זוכר. האם זה בגלל צירוף המילים שמצית את הדמיון כקפיטריה בטבריה 50 שנה מאוחר יותר. אולי העובדה ששיחקתי לפני עשרים שנה בתיאטרון חובבים את צ'כוב הנער מקבל חניכות דומה מאביו. בשני המקרים, אימת המין השני מרחפת ומשתקת. השתלשלות רצח המאהב והתינוקת (בהתחלה אגב, חשבתי תאומים, אחר כך תינוק ועתה ללא ספק קיבלתי הרשאה לספוילר מדויק) מסופר מזווית רותה מטהר את מעשי סבא זאב מרשעות סדיסטית. סבא זאב השאיר לשניהם מרווח לאהוב אם היה להם אומץ לממש עצמם. השניים, מסיבותיהם פחדו לנצלו ושילמו על כך מחיר. חוקי החברה התירו בשתיקה רצח כפול להגנת המשפחה. שנים מאוחר יותר חוקי החברה מתירים לרותה מערכת יחסים קצרה ואינטנסיבית עם עופר. המערכת בין שניהם מחזקת ותורמת להם . רותה, בשלב זה בחייה מחזיקה מהמפגש בינה לגופנפש צעיר סוג של נס, תחליף ריגוש נטע/איתן האחרון שיקרה לה בחייה. בינתיים אצלי, LIVE מהקריאה, ריגוש דרכון פג תוקף. אני מגיע לטיסה עם רגליים רועדות. מוכן לפרק קורע הלב על "נטע ומלכמוות, סיפור לנטע תבורי שכתבה לו אמו לאחר מותו" (פרק 35, עמ' 323). האלכוהול עוזר לחלחל למושב המטוס. אני מייבב, נסחט לאט, כל פרק קצרצר 50-100 מילים. בסיפור שלא היה נכתב לו נטע היה בחיים שזה סיפור שנכתב כי אין נטע. מילים שברווח בין היה ואיננו. עכשיו, שיכור ולחיי רטובות אני נס הבדיה. רותה מזהירה אותי שוב שהכול אמת בבחינת דע מה עומד בפניך כשאתה מנווט במפת חייך. הנקמה מסופרת בפי רותה כמעשה בריאה מחדש. קבלה אינסטינקטיבית של שליטה שאבדה על החיים מאפשרת לאיתן לצאת מדיכאונו ולהיוולד מחדש. זיק חייו של סבא זאב הדליק במותו את יצר חייו של איתן. הרצון העצמאי של החי/מת ל"החזיר מכות" מתעורר ואיתו העניין לשוב לברוא חיים "בעלי משמעות" רותה מדגישה שהסיפור "אמיתי". לאחר שהיא גומרת לספר היא כבר לא אותה השחקנית בעלילת הדרמה ששוחזרה לפנינו. הפעם מדובר במנצחת. אישה שהחזירה את מושכות חייה לידיה; בעלה חזר אליה ועמדתה כ"מספרת סיפורים", הפיחה כוח בכנפיה. סבא זאב ונכדתו הגיבו למציאות שנכפתה עליהם ועשו כמיטב יכולתם. שניהם הוכיחו שאפשר לשרוד חיים עם יושרה בלי "להתחלף", להיות סמלי או אפילו לסגור מעגל. אמיתות הסיפור היא הוכחה עבורה למציאות מוחשית. הדמיון הוא רובד של המציאות. איתן נרדף על ידי אובדנו וניצל בדרך נס מההעלמות לתוך החור השחור הפנימי. לסבתא רות לא היתה בת-מזל. לא היה מי שיחלץ את רוח התינוקת שהוסתרה ממנה בקצה אפה. קברה של הבת מקבל משמעות כשסיפורה של הסבתא יוצא לאור בפי נכדתה.

ציור: אילה נצר