ורדן "לה-זוז"  ישי-פרת (נולד ט' תמוז ה'תשכ"ב 11 ביולי  1962 ברחובות) הוא כותב ויוצר וידאו. עיקר יצירתו בשנים האחרונות היא כתיבה יומנאית, בדיונית ועיונית.

 

קורותיו:

ורדן "לה זוז" נולד לנימה ונמרוד בן-יעקב, ילידי הארץ. שמו המקורי, דויד, על שם דויד צ'רניאק, סבו מצד אימו, מראשוני תעשיית הקולנוע לפני הקמת המדינה. הוא גדל בקריית גת, ראשון-לציון וחיפה. בנעוריו הקים את סניף "נוער לנוער" ברחובות,  כתב וערך את עיתון התנועה. בשנת 1978 השתתף במשלחת נוער בני-ברית "נוער לנוער" לארה"ב. ב 1980-81שהה בסינסינטי אוהיו במסגרת ארגון "אמריקן פילד סרוויס". לאחר שירות צבאי ב"גולני" ובחוות השומר נסע לדרום אמריקה .בשנים 1986-9 למד  קולנוע ופילוסופיה בהנטר קולג' בניו יורק. במקביל עבד כמתקין תעלות אוויר, מלצר ובהובלות ולאחר מכן כעוזר מנהל הפקה בסדרת הטלוויזיה "סגנון החיים של העשירים והמפורסמים", בסרטי הקולנוע "המלך של ניו-יורק"  ו"סולם יעקב" וכעיתונאי בשבועון "ישראל שלנו". ב-1999, עם תום לימודי תואר ראשון התחתן בלאס-וגאס עם זוגתו דריה קרגולה, אותה הכיר בדרום אמריקה ועבר ללוס אנג'לס לערוך את "מגזין לוס-אנג'לס" של "ישראל שלנו".  ב-1990 הם נסעו למזרח הרחוק  והצטרפו לקומונה שצמחה סביב הגורו אושו בפונה,הודו.  עד 1994 התגורר בפונה ולמד שיטות התבוננות רפואה הוליסטית וטיפולי גופנפש. במהלך שנים אלו נפרד מזוגתו ושינה שמו לורדן בודהי (בסנסקריט: מודעות מתרחבת) בהתאם למנהג המקום. ב- 1994 הצטרף למוסיקאי שמעון לב-טהור ואיש הקולנוע דניאל אמית לצילומי  "ריקוד החיים", הסרט התיעודי הראשון על גל הישראלים שנשבו בקסם המזרח, בכיכובם של לב-טהור, גיל רון-שמע ואדי גבאי. בין השנים 1998-2008 חילק זמנו בין תל-אביב, פונה וגואה. בתקופה זאת יצר חמישה ווידיאו-ארט ואת הסרט התיעודי "כאב מדומה". בשנים 2002-2007 עבד לסירוגין כטבח אצל מרגרט תייר, ירון שלו ויונתן. בשנת 2008, לאחר פטירת בתו מסרטן הדם שב להתגורר באופן רציף בישראל ולהתעסק בתרבות דיגיטאלית. בתקופה זאת העניק לעצמו את שם הרשת "לה-זוז".  בשנים 2009-11 למד בדיקת תוכנה במכללת "סלע" ועבד כבודק תוכנה במשרה חלקית בחברת תוכנה. בשנת 2011 התגלה בגופו סרטן המעיים. ב-2012 הוא עבר ניתוח,  סירב לטיפולים כימותראפיים ובחר בגישת טיפול בסרטן כמחלה כרונית. בשנה זאת החל לכתוב באופן רציף.

 

 

כתיבה:

ב- 2009 מתחיל ורדן מחזור כתיבה חדש. תחילה מושא עינינו העיקרי הוא טכנולוגי: ה"רשת הסמנטית" ופתרונות חדשים להנגשת מידע, בעזרת שפה להגדרת מקורות מידע. ההתמקדותו בנושאים מופשטים וכתיבה טכנית נבעה הוזנה משילוב של חשיפה, בגיל מבוגר יחסית, לשהייה ממושכת בחברת מחשב, וקשיי הבעה רגשיים. ב-2009 הוא כתב את סיפורו הראשון, "הצב",  במסגרת תחרות הסיפורים הקצרים של ה"ארץ". בתקופה זאת הוא  פתח את הבלוג "מיט קראבר" (בעברית- שם של סכין לחיתוך בשר)  ברשת החברתית "קפה דה-מרקר" כדי להתנסות בהשפעת אמצעי הכתיבה החדשים על צורתם ותוכנם, ולחוש על בשרו את השפעת ההפצה המיידית על הצורה והתוכן.  צורת הכתיבה בבלוג, יומנאית ולא-רציפה, אפשרה לו באיטיות וביסודיות לחקור ולפצח את מחסומי כתיבתו. כתיבתו הסדורה החלה ב-2011 והיא מחולקת לכתיבה בדיונית, עיונית ויומנאית ומאופיינת בהסדרת תבניות תוכן וצורה.

כתיבתו הבדיונית מחולקת לשניים: א- סיפורים קצרים בהן השפה היומיומית משמשת גשר מעבר ממציאות אפרורית לעולם מומצא מלא בשלל הרפתקאות. ב- נובלות מד"ב/פנטזיה

כתיבתו היומנאית היא אסופת רשומות מלל/תמונה/קול ממוקדי נושא וזמן. כתיבה זאת מחולקת באופן מובהק לתיעוד יומני של ההווה שמתפרסמים באופן רציף וסדרות  תיעוד העבר שכוללים מבט אינטימי על זיכרונותיו ורגשותיו בתקופות שונות בחייו.

כתיבתו העיונית היא ברובה על ספרות ישראלית עכשווית ומערבת חווייתו הרגשית במהלך קריאת היצירה,  וניתוחה בעזרת כלים הספרותיים מקובלים. במהלך קריאת הספר "אינפיניטי ג'סט" של דיוויד פוסטר וואלאס הוא נתקל לראשונה במושג "קריאה שיתופית". המשתתף ב"קריאה שיתופית" קורא וכותב, על הספר הנקרא במהלך הקריאה ולא בסיומה כמקובל. מדובר בשדרוג רשת של כתיבת הערות בספר משולבת בלימוד  בחברותא של מלל.

 

 

וידאו/קולנוע:

בשנת 1978, בגיל 17, יצר ורדן עם דב שטוייר כעורך וצלם את "ג'ון ברליקורן חייב למות" קליפ מוסיקאלי לשיר של להקת "טראפיק" במסגרת חוג "קולנוע לנוער" בהדרכת קהת פינקל במסגרת בית רוטשילד וסינמטק חיפה. אחר כך  הם יצרו שני סרטי עלילה קצרים: "החדר" על פי סיפור של או. הנרי ו"פקודת קרב". "פקודת קרב", 17 דק' שצולם ב"רגילה" לקראת סוף השירות הצבאי, מספר על מפקד צבא שמשתגע במהלך קרב. הסרט, בכיכובם של גדי פור ודורית ניתאי, צולם  ידי ערן רובינפלד בחורבות נבי רובין בפלמחים. הקליפ ושני הסרטים הקצרים  צולמו במצלמת 8 מ"מ סופר. 

בין השנים 1986-1989 לומד ורדן תיאוריה של הקולנוע מפי פרופ' ברברה לימינג מחברת הביוגרפיה של אורסון וולס, עובד כעוזר מפיק בסדרת הטלוויזיה "אורחות חיים של העשירים והמפורסמים" וכעוזר מנהל הפקה ב"מלך ניו-יורק". בשנת 1993 חובר ורדן לבמאי דניאל אמית ולמוסיקאי שמעון לב-טהור להפקת הסרט "ריקוד החיים". הסרט צולם במצלמת סוני פי די, שילוב חדשני של הקלטת תמונה אנאלוגית והקלטת צליל דיגיטאלית. 200 שעות חומר הגלם שצולמו ביפן, תאילנד והודו, מוינו לעריכה ראשונה ושנייה על ידי אמית והעורך דרור בכר. עריכת הסרט נעצרה וחודשה מספר פעמים ועדין לא הסתיימה.

במקביל לקידום עריכת "ריקוד החיים" עבד ורדן כעוזר ארט בהפקות טלוויזיה: "חרצופים","כסף קטלני", "סיבת המוות-רצח" ובסרטי קולנוע "צומת וולקן" (מעצב אומנותי: יואל הרצברבג) ו"קדוש" (מעצב אומנותי: מיגל מרקין).

משנת 1999 עד 2008 צילם וביים ורדן סרטי תעודה נסיוניים. "כאב מדומה"  (1999, 33 דק') בעריכת עזרא גלוזמן עוקב אחר מסע פנסיונרים ילידי הארץ שהוריהם נמלטו מאירופה לישראל והשאירו משפחתם מאחורה.  "הגנרל זיני חוזר" (2002-3, 24 דק')בעריכת עזרא גלוזמן ויונתן "יונץ" לדר על האינתיפאדה השנייה. בהשפעתו של הרון פארוקי,המשיך ורדן לנסות לחפש את נקודת המבט האישית בזיקה למעשה הפוליטי, מערבב דימויים ופעולות ממשיות עם סמלים. להבדיל מפארוקי  ויתר ורדן על הביקורתיות. ההצפה בדימויים והעיסוק בסמלים מתעל את מתח ההתנגדות לבהייה רפויה, מצב סביל, נוח ומוכר. "גוש קטיף אני נשבע" (2005, 26 דק') עם העורך אלי חמו ז"ל על פינוי הישוב היהודי בעזה. עבודת הוידאו עוקבת במשך חודשיים אחר צריבת תודעת הפינוי, פינוי הישובים ויישובם הזמני של המפונים בבית מלון בירושלים. ב"שכר הולם" (2006, 1-4 דק')  משתמש ורדן רק בחומרי גלם ששודרו באמצעי התקשורת. הוא בודק על עצמו את המצב פסיכולוגי של נרקיסיזם שמתרחש אצל הצופה במצב קיצון מעמדה מוגנת.  המסך מייצר מצב בו הגוף המתועד ביצירות מקרין את דימויו של המבצע במיידיות של ראי. ה"היזון חוזר" שנוצר מהשתקפותו של המדיום מוחק את הפער בין ה"אני" ל"אחר" ומאפשר את מחיקתו. מזעור אמצעי הצילום מאפשר תמונות נעות בעת הלחימה. כלי התקשורת משמשים כמתווכים לצופה את פעילות צבאו שלו. ב"אפל הקרב" ומול הצפת הנתונים יכול הצופה/שחקן לעזור בטיווח המטרה. כישראלי, הצופה הוא המנצח בקרב. הוא וצבאו ממיטים חורבן על האויב. הניסיון להצביע על הפער שבין אובייקט לסובייקט נועד רק לצורכי תעמולה פנימית וצידוק עצמי שדרוש להיטיב ההשמדה. המוסיקה ב"שכר הולם"- עיבודו של המאייר והמוסיקאי מאזן קרבג'י , לשיר "ליל מלא כוכבים" של דון מקלין- מטפס מעל חומת רעש ההפצצות  של מטוסי חיל האוויר הישראלי. בסרט "כשעצם נופל לאדמה" (2007, 6 דק')בעריכת אלי חמו ז"ל משננת צעירה מכפר מנדרם  בגואה, חוקי פיסיקה לצורכי מבחן. ברחבי הודו, בה התגוררו ורדן  ומשפחתו ששה חודשים בשנה, מקובל לימוד  בשיטת השינון בעל פה, כלימוד התורה ב"חדר". העבודה הוצגה כחלק ממיצג בתערוכת "ניסוי כלים" בהזמנת האוצרת מורן שוב.  "טינג טונג קליפ" (2008, 4 דק') עם הצלם והעורך אטמו קייטן על יצרן המטקות העיוור משה דגן, יצרן המטקות הראשון בישראל.

ב-2011 הפיק ורדן את "גמלאות" במסגרת פרויקט 48 שעות הישראלי. הסרט  בבימויו של אריק רנג'יט זלדין (עריכה: איתי מיתר, צילום: יותם שיאון, מוסיקה: טל ירדני  ובכיכובם של אריק זילברמן, נטלי פרץ וקרן חרותי) הפך ל"קאלט" בעקבות העובדה ש"משפט החובה", נאמר שלוש פעמים בהזדמנויות ובצורות שונות, אף לא אחת מהן כנדרש על פי תנאי התחרות.

 

 

גופנפש:

בשנת 1979 התחיל ורדן לתרגל מדיטציה במרכז למדיטציה טרנסנדנטאלית בחיפה והמשיך לאורך שירותו הצבאי. בזמן הטירונות התקבלה בקשתו שיכירו בזמן תרגול המדיטציה כשווה ערך לזמן התפילה של חיילים שומרי המסורת. בשנים שלאחר הצבא הוא תרגל יוגה בשיטת שיבננדה בניו-יורק וצ'י קונג במערב לוס אנג'לס. ב- 1991, הוא מתחיל ללמוד שיטות טיפול גופנפש שונות במסגרת מכללת אושו בפונה. בשבע עשרה השנים הבאות למד והשתלם  ורדן בשיטות הבאות:  טיבטן פלסינג יוגה, מסג' הוליסטי, ריבאלנסינג ומסג' איורוודי. בתחום הטיפול הקבוצתי וטיפול מבוסס-טראומה הוא משתלם ב"צעקה ראשונית" . לאחר גילוי סרטן המעי הגס אימץ ורדן את גישת "הסרטן כמחלה כרונית" של הפרופ' זייצ'יק. הוא פעיל בעמותת "תעצומות" שמפיצה את הגישה בקרב חולי סרטן בישראל, משתתף קבוע במרוץ  התחתונים "הזיזו ת'תחת" של עמותת "צו מניעה" להגברת המודעות לבדיקות אבחון מוקדמות ומתרגל טאי צ'י ב"מרכז הישראלי לטאי צ'י".